נולד לעוף
ג'רמיה אנדרו דנטון ג'וניור נולד ב-15 ביולי 1924, במוביל, אלבמה, הבכור מבין שלושה אחים. כבר מנעוריו, גילה דנטון שאיפה עזה לשרת את ארצו, ובחר ללכת בדרכו של סבו שהיה קצין בצבא ארצות הברית.
עם סיום לימודיו, החל דנטון את שירותו הצבאי בחיל הים האמריקאי כטייס ימי. במהלך 34 שנות שירותו המפוארות, שירת דנטון על ספינות ומטוסים שונים, כולל ספינות אוויר. הוא התמחה בתפעול ימי, שימש כטייס ניסוי (מנסה מטוסים חדשים ומשופרים), מדריך טיסה (מורה פרחי טייס), ומפקד טייסת בה היה אחראי על כל פעילותה של הטייסת, כולל תכנון משימות, ניהול כוח אדם, ותחזוקת המטוסים. דנטון, מילא את כל שלושת התפקידים הללו במהלך שירותו הצבאי, והצטיין בכל אחד מהם.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
דנטון, קצין מוכשר ובעל מוניטין מרשים, הגיע לדרגת קומנדר (O-5) בשנת 1961. תפקידו כקצין הגנה אווירית בצי השישי של ארצות הברית, הפך אותו למומחה בעל שם בתחום ההגנה האווירית.
דנטון התפרסם בעולם בזכות אחת המלחמות היותר מיותרות בהיסטוריה מלחמת וייטנאם. צפון וייטנאם, לוחמת תחת דגל הקומוניזם, חלמה לאחד את וייטנאם כולה, בעוד דרום וייטנאם, בתמיכת ארצות הברית, שאפה לעתיד דמוקרטי וקפיטליסטי.
הניגוד האידיאולוגי הזה הצית ניצוץ ב-1955, שהתלקח למלחמת התשה. ארצות הברית, אחוזת חרדה מפני "אפקט הדומינו" והתפשטות הקומוניזם, התערבה במלחמה מתוך אמונה שתוכל לכבות את השרפה. אך התקווה האמריקאית התנפצה מול נחישותם של הלוחמים המקומיים, שנלחמו על אדמתם, וטבעה בביצה הווייטנאמית. לאחר 20 שנות מאבק, כאשר מניין ההרוגים לצד הווייטנאמי הצפוני עמד על כ-1,177,500 לוחמים הרוגים. ובצד הדרומי כ-315,000, נסוגה ארצות הברית מושפלת, נושאת עימה את צלקות התבוסה.
"שלושה ימים קודם לכן, הגיעה לביתי בוירג'יניה ביץ' מעטפה רשמית. הזמנה מקצין הפיקוד של טייסת התקיפה 75: "כבודה של גברת דנטון מוזמנת להשתתף בטקס חילופי פיקוד… על חרטום נושאת המטוסים אינדפנדנס. (העצמאות) הייתי אמור להחליף את חברי לכיתה כמפקד טייסת התקיפה 75. ג'יין, אשתי, שגידלה באותו רגע את שבעת ילדינו במרחק של כ-6,000 מייל ממני, שלחה בנימוס את התנצלותה". (ג'רמי דונטון מתוך זיכרונותיו)
דרקון יורק אש - גשר טאהן הואה
ה-18 ביולי 1965 היה יום לוהט וחסר עננים ביאנקי סטיישן, מפרץ טונקין. השמש קפחה על סיפון נושאת המטוסים "אינדפנדנס", מכריחה את ג'רמיה דנטון להטות את ראשו כדי להציל את נורית האזהרה במטוס ה-A6 אינטרודר שלו.
מחשבותיו נדדו לרגע אל המינוי הקרוב שלו כמפקד טייסת, אך הוא הדחיק אותן מיד. כל תשומת לבו הייתה מופנית למשימה: להוביל את הטיסה אל האזור המסוכן ביותר בצפון וייטנאם – המתחם סביב גשר טאן הואה. הגשר, המכונה "לסת הדרקון", היה ידוע כיעד בלתי מנוצח.
גשר טאן הואה לא היה סתם גשר. אורכו 160 מטרים, מתנשא לגובה 15 מטרים מעל נהר מא, והוא היה בנוי מקורות פלדה עצומות על בסיסי בטון חזקים. הקומוניסטים ריכזו סביבו מערך אדיר של תותחי נ"מ, ביניהם תותחים בקוטר 57 מ"מ, המסוגלים להפיל מטוס במכה אחת.
דנטון, בדרגת קפטן, הוביל את טייסת התקיפה 75 שהוצבה על ה"אינדפנדנס". באותו בוקר, כשהוא מוביל את המשימה, דונטון היה מודע היטב לסכנה שמולו. “האם אצליח לחמוק מלסתות הדרקון?”, תהה בליבו.
מאבדים גובה
המטוסים חגו מעל נהר מא, מתכוננים להפצצה. דנטון כיוון את המטוס שלו לעבר המטרה – מחסן אספקה גדול במתחם האויב. הוא שחרר את הפצצות, אך לפתע חש בטלטלה עזה. מבט חטוף במראה האחורית חשף נוזל כהה הזורם ממטוסו. רעש מחריש אוזניים מילא את תא הטייס, והרדיו נדם.
הוא ניסה לייצב את המטוס, אך המצב הידרדר במהירות. מערכות השליטה קרסו, והמנועים השתתקו. המטוס החל להתגלגל ימינה, ודנטון נאבק נואשות לשמור על איזון. במאמץ אדיר קרע גיד בירכו השמאלית, כאב חד חלף בגופו, אך הוא ידע שאין לו ברירה. הוא חייב לנטוש את המטוס.
לצידו של דנטון ישב הנווט שלו, לוטננט ביל טשודי. טשודי היה קצין מקצועי ומנוסה, כשדנטון סימן לו לנטוש את המטוס, טשודי היסס תחילה. למרות הפרוטוקול שקובע שהנווט נוטש ראשון, הוא התקשה לעזוב את תא הטייס בעוד דנטון עדיין נלחם לשלוט במטוס. לאחר רגע קצר של מבט חטוף, טשודי משך בידית הנטישה וירה את עצמו אל השמיים הבוערים. מיד אחריו פרח בשמים דונטון.
מתחתיהם, נהר מא היה רחב וסוער. דנטון, תלוי תחת מצנח מתנדנד, ראה את חיילי האויב מתאספים על גדת הנהר, ממתינים ללכוד אותו. הוא תכנן לנחות במרכז הנהר ולשחות למקום מבטחים, אך רגלו הפצועה שיבשה את תוכניתו.
נפילה לשבי
כשדנטון פגע במים, ניסה נואשות להגיע לרפסודת ההישרדות, אך החיילים הקדימו אותו. שני צעירים תפסו אותו, ואחד מהם חבט בו במצ'טה על גבו וצווארו. פצוע ומדמם, הוא נגרר לגדת הנהר ונפל לידי חיילי האויב.
מוכה וכואב, ג'רמי הרגיש זעם יוקד – על מטוסו שהופל, ועל השבי שנכפה עליו. הוא ידע שזהו רק תחילתו של המאבק האמיתי.
ביולי 1965, מפקד הטייסת 75 ג'רמי דונטון מצא עצמו בהאנוי בירת וייטנאם. עייף וכואב, הובל ברחובות העיר הסואנים, ריח הביוב הפתוח מעקצץ בנחיריו.
שער פלדה עצום, מוקף חומה גבוהה ועמוסת זכוכית וגדרות תייל חשמליים, סימן את כניסתו לכלא הואה לו – ה"האנוי הילטון". בעודו ממתין שהשער ייפתח, אישה מבוגרת קרבה, הניפה את תיקה והכתה אותו בפניה.
בתאו החדש, קטן ומחניק, עם דרגשי בטון, דלי לשירותים וחלון זעיר שפנה אל החומה, החל פרק חדש בחייו – מאבק הישרדות פיזי ונפשי.
כל ההתחלות קשות
בין סמטאותיה הסואנות של האנוי, עיר הבירה של צפון וייטנאם, ניצב מבנה עתיק וכבד, סמל אילם לעבר אפל ומורכב. כלא הוֹאַה לוֹ, שנודע לשמצה בכינוי הציני "הילטון האנוי", נחקק בזיכרון הקולקטיבי כמקום של עינויים, סבל, ושבירת רוח אנושית. אך מעבר למראהו החיצוני הקודר, טמן בחובו סיפורים מדהימים של גבורה, תושייה, ואמונה בלתי ניתנת לשבירה, סיפורים שהפכו את כותליו הקרים למבצר של תקווה אנושית.
השובים עינו את השבוייים האמריקאים בשיטות שונות. באחת הפעמים, כפו על דונטון לעמוד במשך ימים ארוכים כשידיו כבולות מאחורי גבו, וכאשר ידיו החלו להחליק, דקרו את כפות ידיו במסמרים. בפעם אחרת, כבלו את ידיו ורגליו יחד בעזרת חבלים, ודחפו את ברכיו בין מרפקיו, תוך שהם מהדקים את החבלים עד כדי חסימת זרימת הדם.
"הכאב היה בלתי נתפס", כותב דנטון. "גלי אש עברו בכל חלקיק בגופי. התפללתי למות, רק כדי שהסבל ייגמר".
החקירות היו קשות לא פחות. השובים ניסו לשבור את רוחם של השבויים, להוציא מהם מידע צבאי, ולהשתמש בהם לצורכי תעמולה. הם הפעילו לחץ פסיכולוגי מתמיד, איימו בעינויים נוספים, וניסו לנצל את חולשותיהם. דנטון סיפר לימים כיצד נאלץ לעמוד בפני חקירות ממושכות שבהן נדרש לגנות את מדינתו, להלל את צפון וייטנאם, ולשתף פעולה עם שוביו.
אך דנטון וחבריו סירבו להיכנע. הם פיתחו שיטות מתוחכמות כדי להתנגד לחוקריהם, לשמור על שתיקה, ולהגן על כבודם כאמריקאים.
הבנה שבשתיקה
בין כותליו הקרים של כלא "הילטון האנוי", שררה דממה מחרישה. אך מתחת לפני השטח בתוך ים הייאוש, נבט נצנוץ של תקווה – שפת סימנים סודית, עורק חיים שקישר בין לבבות שבורים.
אסור היה לשבויים לתקשר. זה היה חוק ברזל, והעונש על הפרתו היה אכזרי. אך הצורך האנושי בקשר, בחברה, היה חזק מכל מנגנון דיכוי. דממה מוחלטת הייתה עונש בפני עצמו, עינוי מעודן שנועד לשבור את רוחם.
דנטון, תיאר כיצד התפתחה שפה חדשה, שפת הסימנים, מתוך הדממה הכפויה. היא נבנתה בזהירות, מטפטוף איטי של מידע, שיעול פה, כחכוח גרון שם, עד שנוצר אוצר מילים שלם, שפה שלמה שרק הם הבינו.
דנטון מתאר את תחושת ההתעלות שחווה כשלמד לפענח את הצופן:
"הרגשתי שנפתח בפני עולם חדש, עולם של תקשורת סודית, עולם שבו כל רחש, כל תנועה, יכולים לשאת משמעות".
לפתע, קירות הבטון הדקים הפכו לדפי קלף, נושאי מסרים סודיים. חיילים אמריקאים, כלואים בתאים נפרדים, יכלו כעת לחלוק מידע, לתמוך זה בזה, ולהתנחם בידיעה שאינם לבד במאבקם.
לאחר זמן מה, כשהועבר דנטון לתא אחר, הוא גילה דרך חדשה לתקשר – דרך דלי השירותים. בזמן ניקוי השירותים, הוא היה מקיש בדלי ובמרצפות, משדר מסרים לחבריו בתאים הסמוכים. הוא היה מקפיד להעביר את המסרים בצורה מוסווית, כדי שלא יעורר את חשדם של השומרים.
אך הסוהרים הווייטנאמים, חשדניים תמיד, ידעו שמשהו מתרחש מאחורי גבם. יום אחד, כשהיה תורו של דנטון לנקות את השירותים הוא הקיש ממושכות בדלי, עד שלפתע ניגש אליו אחד הסוהרים ואמר בחיוך מרושע: "דנטון, אני רואה שהיום יש לך מסר ארוך מאוד".
בתוך הדממה המחרישה של "הילטון האנוי", התפתחה יכולת חדשה בקרב השבויים האמריקאים – חוש שמיעה חודד, דנטון וחבריו לשבי הפכו למומחים בקריאת שפת הצינוק: שיעול יבש סימן סכנה מתקרבת, ניקוי גרון היה אות להעברת מסר, נקישה קלה על הקיר הייתה קריאה לשותף לתא. כל צליל קיבל משמעות, כל רחש היה טעון במתח ותקווה.
SOS
מאי 1966. דנטון נלקח לחדר חקירות מיוחד. הוא מובל בידי שוביו, עיניו מכוסות, גופו כואב וחלש. בזיכרונותיו, דנטון מתאר את התחושות הקשות שחווה באולפן:
"הובלתי אל מרפסת ודחפֿו אותי דרך דלתות זכוכית כפולות אל תוך חדר גדול. מצמצתי נוכח סנוורם של פנסי תאורה רבים וראיתי את פניו הכבדות של כתב יפני, שחיוך רחב נסוך על שפתיו מאחורי משקפיים עבותים במסגרת קרניים. אחר כך סימן לי לשבת בכיסא מול שולחן עמוס ממתקים. לצרוך תעמולה כאילו השבויים האמריקאים נמצאים בחופשה".
הכתב היפני הטיח בדנטון שאלות על ההפצצות האמריקאיות בווייטנאם, על "פשעי המלחמה" של ארצות הברית ועל יחסו האישי לממשלו. דנטון, מותש וחשדן, ניסה להתחמק ממתן תשובות ישירות.
"הכתב שאל כמה שאלות שגרתיות על הרקע שלי ואחר כך פצח בנאום חוצב להבות על ההפצצות. לא הקשבתי לדבריו. הבטתי סביב החדר בעיניים כבויות כאילו אני מנמנם. פנסי התאורה המסנוורים גרמו לי למצמץ, ופתאום הבנתי שהם משחקים בדיוק לידי".
דנטון, למרות פחדו, החליט לנצל את הרגע.
"חשתי את לבי הולם בעוצמה; זיעה פרצה במצחי; כפות ידיי נעשו חלקלקות. הבטתי ישר אל המצלמה ומצמצתי בעיני פעם אחת, לאט, אחר כך עוד שלוש פעמים, לאט. מקף, ושלושה מקפים נוספים. מצמוץ מהיר, מצמוץ אטי, מצמוץ מהיר. T…O…R…T…U…R…E… בעוד היפני מזמזם בקול מתכתי, מצמצתי את המסר הנואש שוב ושוב. עינוי… עינוי…".
קוד מורס, שפותח על ידי סמואל מורס במאה ה-19, אפשר העברת מסרים דרך אותות חשמליים, הבזקי אור או צלילים. הוא אומץ במהירות על ידי צבאות רבים ברחבי העולם, כולל צבא ארצות הברית ועם הזמן הוא הפך לשפה בינלאומית של הצלה, בזכות אות המצוקה המפורסם - SOS הבנוי משלוש נקודות, שלושה קווים ושלוש נקודות נוספות: ••• – – – •••
האות קל לזכירה ופשוט לשידור, מה שהופך אותו ליעיל במיוחד במצבי חירום. ניתן לשדר את אות ה-SOS במגוון דרכים, באמצעות הבזקי אור: פנס, מראה, או אפילו צופר של מכונית. באמצעות צלילים: צפצפה, משרוקית, תיפוף, או משדר רדיו. באמצעות מגע: משיכות קצרות וארוכות בחבל.
"שינוי בטון דיבורו הזהיר אותי שהוא שואל שאלה חשובה. ביקשתי ממנו לחזור עליה. 'דנטון, מה דעתך על פעולותיה של ממשלתך?'. ליקקתי את שפתיי ועניתי בזהירות. הכתב ניקה את גרונו. החיוך, שחשבתי שהוא מודבק לפניו, נמחק. 'מה אמרת?' הוא שוב שאל בזעם.
ושוב עניתי: 'מה שלא תהיה עמדתה של ממשלתי, אני תומך בה. אני נמנה עם ממשל זו, ותפקידי לתמוך בה, ואעשה זאת כל ימי חיי'. הכתב היפני איבד לרגע את שיווי משקלו והעיף מבט עצבני סביבו. 'תודה לך', אמר, ושוחררתי".
המסר המוסווה של דנטון לא נעלם מעיני אנשי המודיעין האמריקאים. הם פענחו את קוד המורס והבינו שדנטון עובר התעללות קשה. הריאיון, שנועד להציג את דנטון כ"פושע מלחמה", הפך דווקא לעדות מצמררת על התעללות שיטתית בשבויי מלחמה אמריקאים.
הריאיון עורר סערה בארצות הברית וברחבי העולם. הוא חשף את פרצופה האמיתי של צפון וייטנאם והגביר את הלחץ הציבורי על הממשל האמריקאי לפעול לשחרור השבויים.
This browser does not support the video element.
מבצע "שיבה הביתה": חזרה אל האור
מבצע "שיבה הביתה", שהחל בפברואר 1973, סימן את סיומה של תקופה אפלה ומכאיבה בתולדות ארצות הברית - מלחמת וייטנאם. המלחמה, שגבתה את חייהם של מעל 50,000 חיילים אמריקאים, הותירה אחריה צלקות עמוקות בחברה האמריקאית וזיכרונות קשים עבור אלפי חיילים ששבו משבי וייטנאמי.
ירמיהו דנטון, לאחר שבע וחצי שנים בשבי, מבצע "שיבה הביתה", סימל עבורו ועבור חבריו לכלא את החזרה אל החיים, אל המשפחה ואל המולדת שאותם נשאו בליבם לאורך כל שנות השבי.
דנטון זוכר את ההמולה בשדה התעופה, את פניהם של הסוהרים, את המבט הראשון במטוס התובלה C-141 האמריקאי, סמל לחופש שכה היה חסר לו. את תחושת חוסר האמון מכך שהסיוט הגיע לקיצו.
אך למרות השמחה וההקלה, דנטון לא שכח את חבריו שנותרו מאחור. כשראט, הסוהר שהיה אחראי עליו במשך שנים, הציע לו מזכרות מהאנוי, דנטון סירב לקבלן. "אמרתי שכבר יש לנו לא מעט מזכרות וצלקות, וסירבתי בשם כל אנשי קבוצתי".
הרגעים של הירידה מן המטוס האמריקאי שהוביל אותם חזרה הביתה היו דרמטיים. "הרגשתי חולשה ברגליים", הוא כותב, "כמעט מעדתי על המדרגות. קהל עצום חיכה לנו למטה".
ההמולה היתה רבה, ערבוביה של קולות, צבעים ותחושות. צלמים, עיתונאים, משפחות נרגשות, אנשי צבא, ופשוט אמריקאים שבאו לחלוק כבוד לגיבורים, כולם התערבבו יחדיו. "הרגישו כמו בתוך חלום". דנטון וחבריו לשבי, לבושים במדים חדשים, נעמדו מול המיקרופונים, והעולם כולו צפה בהם בשידור חי.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
בקול חנוק מדמעות דנטון נשא נאום קצר ופטריוטי:
"אנו מוקירים את ההזדמנות שניתנה לנו לשרת את מדינתנו תחת נסיבות קשות. אנו אסירי תודה עמוקה למפקד העליון שלנו ולמדינתנו על היום הזה. אלוקים יברך את אמריקה".