פידל קסטרו, שמת אתמול (שבת) בגיל 90, היה אחד מהמנהיגים הפוליטיים היותר שנויים במחלוקת בעשרות השנים האחרונות, כשלמעלה מיובל מתוכם הוא שלט בקובה שלטון ללא מצרים - אך למרבה הפלא, רבים ברחבי העולם המערבי, מהאגפים הסוציאליים המובהקים במפלגות השונות, חשים כעת אבל של ממש על אובדנו של רודן אכזר שאחראי למות אלפים ולסבל של רבים נוספים.
עם זקן שחור פרוע לסנטרו ובגדי חאקי צבאיים לגופו, נכנס בשנת 1959 פידל קסטרו אל בנייני מוסדות השלטון בקובה אותם כבש לאחר המהפכה שחולל, והחל את שנות שלטונו הארוכות באי קטן ועני ביותר, הכולל 11 מיליון תושבים בסך הכל. את הפיכתו למותג פוליטי כלל-עולמי המזוהה מיידית עם אזכור שמו הפרטי, פידל, ניתן לייחס גם לעובדה שאף לאחר נפילת ברית המועצות, המשיכה המדינה בהנהגתו האבסולוטית להתנהל על פי המשנה הקומוניסטית הנושנה.
מי שהוביל את הפלת המשטר הצבאי בקובה לפני כ-60 שנה וזינק לכותרות הראשיות בעיקר בעת משבר הטילים בין ארה"ב לברית המועצות, והמשיך עד יומו האחרון לאחוז במושכות השלטון הדיקטטורי שבידי אחיו ראול, אף שפרש מהשלטון לפני כעשור לאחר הידרדרות במצבו הבריאותי - הצליח לשוות לעצמו חזות מהפכנית-ידידותית, כפי שהקומוניזם בו דגל היטיב ליצור לעצמו טרם שנחשף במלוא אכזריותו לעיני העולם כולו.
בגיל 19, כבר חבר קסטרו ל'ועד לשחרור פורטו ריקו', קבוצה מהפכנית מקומית, דרכה החל את פעולות המחאה נגד נשיא קובה דאז, ושלטונו המושחת שלדעתו היה בכלל תחת חסות אמריקאית. כמה שנים מאוחר יותר הוא נשפט ל-15 שנות מאסר כשניסה לתקוף בסיס צבאי, אך זכייתו לאחר שנתיים בחנינה ויציאתו אחר כך ל"גלות" במקסיקו - היא ככל הנראה שקיבעה את שאיפותיו הפוליטיות הלאומניות, בהכירו שם את צ'ה גווארה - המהפכן המיתולוגי הארגנטינאי - כחבר לנשק.
לאחר אימוני גרילה ממושכים, הקימו קסטרו וכמה עשרות מתומכיו תנועה בשם 'ה-26 ביולי' (תאריך בו ביצעו תקיפה מוצלחת של מחסום צבאי) ויצאו חזרה לקובה למסע שהפך להיסטורי, כשברשותם מעט יותר ממאה כלי לחימה מאולתרים. בחלוף זמן קצר כבר הצטרפו אליהם מאות לוחמי גרילה קובנים ואחרים, בעזרתם בוצעה ההפיכה המוצלחת.
מעניין לציין, כי בצומת הגורלית של תחילת המהפכה שחולל קסטרו בקובה, הוא זכה לחסותו הכלכלית של מיליונר יהודי בשם ריקרדו וולף שחי בקובה כסטודנט קומוניסט צעיר. לאחר שנים רבות עלה אותו וולף לישראל והשתכן בהרצליה, שם נפטר לפני למעלה משלושים שנה. 'פרס וולף' היוקרתי, המכונה "הנובל הישראלי", שמוענק בכל שנה לאמנים ומדענים נחשבים, נוסד ביוזמתו וקרוי על שמו.
שתי התחנות שנחשבות למשמעותיות ביותר ביחסיו של פידל קסטרו עם העולם המערבי, היו למשברים כלל עולמיים נודעים: 'הפלישה למפרץ החזירים' - ניסיון הפיכה נגדי בקובה, ביוזמה אמריקנית כושלת, ו'משבר הטילים' - הצבתם של טילים גרעיניים רוסיים על אדמת קובה, מכוונים לארצות הברית, שהביאו לשיא את המתיחות בין רוסיה (ברית המועצות דאז) לארה"ב בנשיאות קנדי. רגע לפני פרוץ מלחמת עולם שלישית הושגה פשרה בין המעצמות, שכללה הבטחה אמריקנית לא לכבוש את קובה, והעולם נשם לרווחה.
מעבר לסקירה היסטורית כרונולוגית על פועלו המרתק של אחד השליטים הנדירים בעת המודרנית, מעניין לשים לב למורכבות של השורה התחתונה אודותיו: לצד המציאות העגומה בקובה המורה על דיכוי ורדיפה של אנשי האופוזיציה, הגבלת חופש הדיבור, שחיתות, כלכלה קורסת ובעיקר רצח המונים שיטתי ורעב תמידי - ידע המשטר בהנהגתו גם הצלחות לא מבוטלות בתחום הרפואה וההשכלה הכללית ששוקמה מאפס.
עוד לזכותו של קסטרו ניתן לציין את התבטאותו בראיון לפני שנים ספורות: "היהודים הם ללא ספק העם שסבל הכי הרבה בתולדות האנושות, מה ששמר על העם היהודי משך שנות גלותו הנוראות זאת התרבות שלו והדת שלו", הצהרה שהפתיעה רבים. הוא הוסיף, כי "אין דבר המשתווה לשואה", וגינה נחרצות את הכחשת השואה של נשיא איראן דאז מחמוד אחמדינג'אד. כמו כן, שידר קסטרו, באופן עקבי, יחס חם ומחבק לקהילה היהודית הקטנה במדינה - אף שיחסו למדינת ישראל, ככלל, היה שלילי וביקורתי לאורך שנים ארוכות.
זה עשוי להסביר, בדוחק, את ביטויי האבל החד משמעיים שעלו אמש ברשתות החברתיות מפי יהודים, הפעילים בסקאלה המיליטנטית של השמאל החברתי-סוציאליסטי בישראל. אחד מהם, חיים הר-זהב, עורך חדשות ברשת ב של קול ישראל, צייץ אמש: "פידל קסטרו היה אדם נערץ בארצו, ובצדק. מדובר במנהיג שהזניק את המדינה שלו קדימה תוך התנתקות מהניצול החזירי של התאגידים האמריקניים. מנהיג גדול, מנהיג שהיה אכפת לו מהעם". בהמשך הוא הוסיף: "לקובה מעולם לא הייתה אידיאולוגיה קיצונית - זה רק האמריקנים שהיו קיצוניים".
אחת מהתגובות ההולמות לדבריו, היתה הציוץ הבא: "אדולף היטלר היה אדם נערץ בארצו. מדובר במנהיג שהזניק את מדינתו קדימה תוך התנתקות מהניצול החזירי של הסכם ורסאי ונועצי הסכין בגב האומה"... כל מילה נוספת מיותרת.