This browser does not support the video element.
בשנת תשס"ב (2002), לאחר 54 שנות עצמאות, הצליחה מדינת ישראל להסדיר בחוק את מעמדם של בחורי הישיבות בכל הנוגע לגיוס לצה"ל – או ליתר דיוק, את דחיית השירות שלהם. על בסיס מסקנות "ועדת טל" נחקק חוק המסדיר את המשך לימוד התורה במעמד "תורתו אומנותו", אך גם סלל את דרכם של בחורי ישיבות שמבקשים להתגייס. בתוך כך, הוקם מחדש הנח"ל החרדי, שהפך מפלוגה קטנה לגדוד "נצח יהודה", מתוך כוונה לייצר מסגרת צבאית מותאמת לחרדים.
- הסיפור המלא מאחורי יחסי החברה החרדית והגיוס לצה"ל | "אמונה ובטחון" - פרק ראשון
- גיוס חרדים | הקרבות מאחורי הקלעים שחשפו את השבר בין החרדים לצה"ל • הפרק השני
- בצל סערת הגיוס: כך מרן הרב שך השפיע על יחסי החרדים והמדינה | צפו בפרק השלישי
אך במציאות החרדית, היחס לגיוס לא השתנה מהותית. חרדים שהחליטו להתגייס נחשבו – ועדיין נחשבים בחלק מהמקרים – לחריגים. למרות זאת, בשנים שחלפו מאז חוק טל, צה"ל פיתח מסגרות נוספות עבור צעירים חרדים; חלקן קרביות, אחרות טכנולוגיות או תומכות לחימה, ואפילו מסלולים ביטחוניים-אזרחיים מחוץ לצבא. במסע זה נולדה מציאות מורכבת, שבה יותר ויותר חרדים משתלבים בצה"ל או בשירות אזרחי, אך במקביל – ההתנגדות בתוך החברה החרדית נשארה חזקה, ולעיתים אף התחדדה.
בפרק הרביעי של הסדרה "אמונה וביטחון" נצלול אל הקונפליקט המתמשך הזה: האם יש מקום לשילוב חרדים בצה"ל? איך מגיב הרחוב החרדי למתגייסים? כיצד מגיבה המערכת הפוליטית לכל שינוי מהותי? ולא פחות חשוב – מה קרה למעמד "תורתו אומנותו" במהלך השנים, עד לאירועי המלחמה האחרונה?
חוק טל ונצח יהודה: צעד ראשון בעולם חדש
ב-2002, עם חקיקת חוק טל, התגייסו לגדוד הנח"ל החרדי רק קומץ בחורים. רבים מהם לא מצאו את מקומם בישיבות והרגישו שהגיוס לצה"ל מעניק להם הזדמנות שנייה. עבור אותם צעירים – רובם ספרדים, בנים להורים חוזרים בתשובה או כאלו שלא נולדו ל"משפחות האליטה" – הגדוד הציע פתרון ייחודי. מצד שני, ברחוב החרדי־ממסדי הם סומנו כמי ש"איבדו את דרכם".
צה"ל, מנגד, ביקש להקים גדוד "חרדי למהדרין" שיעמוד בסטנדרטים גבוהים של כשרות והפרדה מנשים, אך חייליו יפעלו כחלק אורגני ממערך הלחימה. בפועל, הקמת נצח יהודה עוררה תגובות מעורבות: מצד אחד, היה ברור שמדובר בחיילים דתיים־חרדיים ששומרים מצוות ותפילות; ומצד שני, בעולם הישיבות רווחה התפיסה ש"אלו לא באמת חרדים" – שחייל חרדי "אמיתי" עדיין איננו בוחר בדרך השירות הצבאי.
מספר מקרים פרטיים של חיילים שחזרו לישיבות או כאלה שדווקא התחזקו דרך הצבא, רק ליבו את הוויכוח בקרב הרבנים: האם השירות בצה"ל מהווה סכנת "קרירות בעבודת השם", או שמא זהו "ארגון החזרה בתשובה הגדול ביותר"?
שירות אזרחי, שירות ביטחוני וההתמודדות הפוליטית
במקביל לגידול ההדרגתי במספר החיילים החרדים, נפתחו עבור אותם צעירים גם מסלולי שירות אזרחי (חלקם בתחומי הביטחון – כמו משטרה, שב"ס, כבאות והצלה – וחלקם במסגרת עמותות חברתיות). בגרסה המקורית, השירות האזרחי נמשך רק שנה או שנתיים, נעשה קרוב לבית, לעיתים במקביל ללימודי הכולל, והפיקוח עליו היה רופף. עבור חרדים רבים זו הייתה דרך ביניים נוחה יותר מאשר להתגייס: להמשיך לחיות בסביבה חרדית ולקבל "הכרה" מצד המדינה.
הרבנים וראשי המפלגות החרדיות ראו בשירות האזרחי פתרון שמתאים למי שאינם לומדים בישיבות, אך ביקשו למנוע את חדירת הגיוס אל "ליבת החברה החרדית". מנגד, הדרג המדיני והמשפטי ציפה לראות עוד ועוד מתגייסים, וקיווה שחוק טל יחולל "מהפכה" במספרים. ואכן, בשנים 2005–2010 נרשמה עלייה נאה של מתגייסים חרדים – הן למסלולים קרביים והן למסלולים טכנולוגיים־מקצועיים.אולם, אותה עלייה הגיעה מאוחר מדי עבור החוק המקורי: חוק טל נפסל בבג"ץ בשנת 2012. הגלגול הבא כלל חקיקה שהכניסה סנקציות פליליות אפשריות על בחורי ישיבה שלא יתגייסו, וסומנה כ"רדיפה" בחברה החרדית. ככל שהחוקים והציפיות עלו בדרישה ל"גיוס שוויוני" – כך התרבו הקולות הקיצוניים ברחוב החרדי שזעקו "ייהרג ואל יעבור". במקביל, דווקא מיעוט המתגייסים החלו לחוש ירידה בגיבוי שהעניקו להם גורמים שונים, כשהדבר התבטא בהפגנות ואף בתקיפות מילוליות.
בין הקיצונים לזרם המרכזי: המחלוקת הפנימית בחברה החרדית
בתוך הציבור החרדי נוצר פולמוס פנימי עז. מצד אחד עמדה ההנהגה הוותיקה, שראתה בחוק טל ובפשרות מסוגו "רע הכרחי" – דרך לשמור על בחורי הישיבות מן השורה מחוץ לצבא, תוך מתן פתחון פה למי שבכל מקרה לא ממשיכים בישיבה. מנגד צמח "הפלג הירושלמי" של הרב שמואל אוירבך, שראה בכל משא ומתן מול המדינה סוג של "פשרנות מסוכנת". כך גדלה ההתנגדות הציבורית לכל צעד של "הסדרה", וההפגנות התעצמו כשהתעורר הרושם ש"סכנת הגיוס" עומדת ממש בפתח.
גם כאשר צה"ל רצה להרחיב מסגרות חרדיות, נוצר קושי: איך לקלוט צעירים שגדלו בסביבה תורנית־מחמירה, להבטיח להם שמירה על ההפרדה המגדרית ועל אורח החיים החרדי, אך במקביל לדרוש מהם אחריות צבאית, קרבית או מקצועית? איך למנוע מצב שבו הם נשארים "בין שני העולמות" ולא מוצאים בית בשום צד?
התנגשות הציפיות: מספרים ודחיות
אם בראשית ימי המדינה קיבלו דחייה או פטור רק כמה עשרות בחורי ישיבה, הרי בשנות האלפיים ואילך המספר טיפס לעשרות אלפים בשנה, והיקף הציבור החרדי גדל לאחוזים דו־ספרתיים מכלל האוכלוסייה.
בהדרגה, התקבע מעין "סטטוס קוו" בלתי כתוב:
- רוב צעירי המיינסטרים החרדי ממשיכים ללמוד בישיבה ודוחים את גיוסם.
- מי שאינו לומד, או שחווה קשיים בישיבה, יכול לפנות לשירות צבאי או אזרחי במסגרות חרדיות נפרדות.
- המערכת הפוליטית החרדית מתמרנת בין דרישות המדינה לבין החשש ממתן לגיטימציה פומבית לגיוס.
שורת ניסיונות חקיקה, כולל ההצעה של שר הביטחון לשעבר אביגדור ליברמן ב־2019, לא הצליחה להביא לנוסחה מוסכמת. גורמי קיצון, כמו חלק מאדמו"רי החסידויות הגדולות, התנגדו בתוקף להסדר שייתן לגיטימציה כלשהי לטירונים חרדים. והתוצאה? שוב ושוב, הממשלה נפלה טרם העברת חוק מוסכם, עד שמעמדם של בני הישיבות לא הוסדר כלל ערב מלחמת חרבות ברזל.
מבט לעתיד: מלחמה ויום שאחרי
פרוץ המלחמה בשמיני עצרת תשפ"ד (אוקטובר 2023) הקפיץ מחדש את השאלה: האם ייתכן שבחור ישיבה שאינו לומד בפועל, לא יתרום למדינה בשעה שזו נקלעת למלחמה הקשה בתולדותיה? האם הסכמי העבר, שנבנו על אמון נמוך והכרה חלקית, ישרדו את הטלטלה שהביאה המלחמה?
בתוך החברה החרדית עצמה, נשמעות היום שתי מגמות:
- המגמה השמרנית – הרואה ב"שירות בצבא" פתח ל"קרירות בעבודת השם" ולהיטמעות בסביבה חילונית־לאומית. לפיכך, כל הסדר או פשרה שתכיר רשמית בגיוס כבחירה לגיטימית של בחורי ישיבה מסכנת את "חברת הלומדים".
- המגמה הפרגמטית – המקבלת שבמציאות בת זמננו, ישנם חרדים ש"לא רואים את עצמם" בישיבה או שכבר נשואים עם ילדים וזקוקים לפרנסה, ולכן שירות מותאם חרדים או שירות אזרחי־ביטחוני מהווה מסלול ראוי ומכובד להצלתם הרוחנית והכלכלית.
בינתיים, צה"ל עצמו כבר מזמן הבין שישנו פוטנציאל אנושי עצום בציבור החרדי – לא רק לחילות השדה, אלא גם לטכנולוגיה, מודיעין וסייבר. יחידות חרדיות פועלות בצה"ל, לצד הגדוד הקרבי הוותיק נצח יהודה ויחידות המילואים. הלוחמים החרדים השתתפו בכל מבצע ומלחמה בשני העשורים האחרונים, כולל המלחמה האחרונה.
סיכום: על הפרק – זהות, תחושת שייכות ו"היום שאחרי"
העימות סביב "חוק הגיוס" או "פטור לבחורי ישיבות" רחוק מלהסתיים. בשנים האחרונות נראה שהחברה הישראלית – הן החרדית והן הכללית – עדיין מגששת אחר איזון בין ערך לימוד התורה ובין ערך השירות המשותף למדינה. מערכת המשפט דורשת "שוויון", הצבא מבקש יותר כוח אדם, והחברה החרדית חרדה מפני התפוררות הסטטוס קוו.
כעת, על רקע טלטלות המלחמה והמתח החברתי, הקולות גוברים מכל הכיוונים: יש הטוענים שדווקא משבר לאומי עשוי לייצר קרקע חדשה להסכמות; אחרים מזהירים שהמחירים שיידרשו מהציבור החרדי יהיו כבדים מנשוא.השורה התחתונה? בין אם גיוס חובה או שירות אזרחי מורחב, בין אם "תורתו אומנותו" או מסלולים טכנולוגיים, לא ניתן להכריע. מה שבטוח הוא שהנתונים והצורך בשילוב חכם של חרדים במרקם הישראלי רק הולכים וגדלים. האם את הדרך לשילוב הזה תתווה המלחמה האחרונה? את התשובה לשאלה הזאת נשאיר לפרק מיחוד במסענו ב"אמונה וביטחון".
הצגת כל התגובות