כולנו עשינו קניות בערב החג, נכנסנו לאחד מרשתות השיווק, ולמען האמת היינו קצת מבולבלים, לא רק מהשפע הרב שיש ב"ה על המדפים, ומהקושי להחליט מה לקנות ועל מה לוותר, אלא שבנוסף תהינו לדעת מי המנהל ומי העובד הפשוט והתקשינו בזיהוים,כולם לבושים במדי – שירות דומים, עם אותו הלוגו, ואותו הצבע, וממילא קשה להבחין איזה תפקיד נושא כל אחד.
מהי בכל אופן הדרך? ובכן, קיימת דרך פשוטה, מבע הפנים מסגיר את התפקיד של כל אחד ואת השייכות שלו לעסק.
כנסו לסניף ביום חול אפרורי ורגיל, ותמצאו עובדים רבים שמחים ועליזים ואדם אחד "מְצֻבְרָח" משהו, השמחים - הם העובדים הפשוטים שנהנים מהעובדה שהעבודה לא קשה במיוחד, ה"מצב" רגוע ושליו, ולעומת זאת המנהל כואב שאין תנועה זורמת יותר של לקוחות, הרווחים לא "בַשָמַיִם".
לעומת זאת כנסו לסניף בערבי שבתות וחגים, זמנים בהם בדרך כלל הסניף עמוס יותר בלקוחות, ובזמן זה התמונה הפוכה, העובד הפשוט דרוך ומתוח יותר, באופן טבעי הלחץ עליו גדל, ולעומת זאת המנהל מאושר מההצלחה ומהרווחים של הימים הללו.
המשל הזה פותח לנו צוהר להבין וליישם את אחת המצוות הקשות ביותר בתורה, מצוות השמחה בימים טובים בכלל, ובחג הסוכות בפרט.
בכמה מקומות מצווה אותנו התורה לשמוח ברגלים, אחד המקורות אותו קראנו לאחרונה בהקשר לחג הסוכות מופיע בפרשת ראה (דברים טז, יד ואילך)
וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר יְהוָה כִּי יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ.
אנו קוראים את הציווי ושואלים את עצמנו – כיצד? איך אפשר לצוות על שמחה שהיא דבר התלוי בלב? האם הלב מסוגל להישמע לציווי זה סתם כך, בספונטניות? הלא השמחה היא מצב נפשי שאינו צומח מן האין!
וזאת למודעי, כי כאמור מצוות השמחה בחג הסוכות וברגלים אינה הידור או מנהג, זאת מצות עשה מפורשת מדאורייתא לשמוח בכל ימי החג, כך שאנו צריכים להשתדל רבות בקיומה, אלא שאנו תוהים להבין מהי הדרך לקיומה?
אירוע היסטורי שלא קראתם עליו
ובכן, ע"מ שנבין את סוד קיומה של המצווה נספר על אירוע היסטורי שלא קראתם עליו מימיכם, גם לא בספרי ההיסטוריה למיניהם.
לפני כמה מאות שנים באמצע הלילה, כשאף אחד לא ראה ולא שם לב, קם היצר הרע ועשה "מהפך" ו"בלגן" בַּיַחַס להרבה מאוד מצוות בתורה, ובכללם – ערך השמחה בעבודת ה'.
איסור לשון הרע שהוא אחד האיסורים החמורים בתורה ושהתורה מזהירה עליו במקומות רבים (ראה באריכות בהקדמה לספר חפץ חיים) הפך באותו הלילה לעניין "מוסרי" גרידא, משהו ששייך לחסידים ואנשי מעשה,כך גם איסורים רבים נוספים שהחלו "להיתפס" כ"עניינים מוסריים" למרות שמדובר באיסורים מפורשים בתורה, למשל איסור נקימה ונטירה (ראה ויקרא יט,יח), ועוד.
כך גם מצוות רבות שמופיעות בתורה בצורה מפורשת הפכו גם הם ל"עניינים" נעלים השייכים לאנשי מעלה, כמו מצוות ואהבת לרעך כמוך (ויקרא שם), ועוד.
המטרה הברורה של היצר בפעולה הזו היתה לרפות את ידינו בקיומם של אותם המצוות ולחילופין בזהירות מאותם העבירות, כך יאמר האדם לעצמו: "גם אם נכשלתי בעוון לשה"ר, לא נורא, 'סך הכל' מדובר בעניין מוסרי גרידא שלא שייך לאנשים בדרגתי", למרות שהאמת הברורה היא שמדובר באיסור ברור ומפורש מדאורייתא שמופנה כלפי כל אחד מאיתנו.
באותו הלילה "התעסק" היצר הרע בציווי נוסף שמופיע בתורה במפורש בכמה מקומות והפך אותו לאיזשהו "עניין" ו"מדרגה" גבוהה...ערך השמחה בעבודת ה'.
די אם ניזכר במה שקראנו בתורה בסוף פרשת הקללות בפרשת כי תבוא (דברים כח, מה ואילך):
וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל-הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וּרְדָפוּךָ וְהִשִּׂיגוּךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ כִּי-לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר צִוָּךְ. וְהָיוּ בְךָ לְאוֹת וּלְמוֹפֵת וּבְזַרְעֲךָ עַד-עוֹלָם. תַּחַת אֲשֶׁר לֹא-עָבַדְתָּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל.
העדר השמחה בעבודת ה' מוביל חלילה לעונשים הגרועים ביותר, ה' ירחם.
ואילו לנו נדמה שמדובר 'סך הכל' בדבר נפלא ונחמד, מדרגה השייכת לחסידים ואנשי מעלה, בעוד שהתורה מפנה את הדברים לכל אחד ואחת מאיתנו.
מקורות רבים ונוספים ניתן למצוא בהקשר זה בתנ"ך ובחז"ל, למשל, דבריו המפורסמים של דוד המלך (תהלים ק,ב): עבדו את ה' בשמחה באו לפניו ברננה, ועוד.
ראה עוד בלשונו הזהב של הרמב"ם בסוף הלכות סוכה ולולב אודות השמחה בעבודת ה':
"שהשמחה שישמח אדם בעשיית המצוות ובאהבת האל שציווה בהן, עבודה גדולה היא; וכל המונע עצמו משמחה זו, ראוי להיפרע ממנו, שנאמר "תחת אשר לא עבדת את ה'אלוהיך בשמחה ובטוב לבב".
[וע"ע בדברי ה"מגיד משנה" (שם) שדברינו להלן מבוססים גם על דבריו.]
נציין עוד את דבריו הידועים של בעל החרדים בהקדמה לספרו (ד"ה התנאי הרביעי) שם הוא מביא שהאר"י הקדוש "גילה לאיש סודו שכל מה שהשיג שנפתחו לו שערי החכמה ורוח הקודש, בשכר שהיה שמח בעשיית כל מצווה שמחה גדולה לאין תכלית".
צאו וראו עד היכן הדברים מגיעים.
אחר שהראנו לדעת את חשיבותה העצומה של השמחה בעבודת ה', נפשך כמהה להבין – מדוע אכן תופסת השמחה מקום נכבד ומשמעותי כל כך בקיום המצוות? עד כדי שחסרונה מביא לעונשים חמורים כל כך?
שמחה = תחושת שייכות
אנו נאיר את העניין בעזרת הפתיח שהבאנו.
מדוע מנהל העסק שמח ומאושר יותר כשהעסק עמוס, לעומת העובד הפשוט? התשובה פשוטה, העסק שייך למנהל, הוא שלו, וממילא ככל שהעסק "מכניס" יותר ורווחי יותר, שמחתו עולה, העסק שלו מצליח ומשגשג, הוא מרוויח יותר, לעומת העובד הפשוט שמבחינתו העבודה היא כורח, מספר הלקוחות בעסק לא מעלה ומוריד במשכורתו, מבחינתו עדיפים ה"חיים הקלים", ימי השגרה השקטים, למה לו טורח מיותר?!.
ובמלים אחרות: אושר ושמחה שמתלווים למעשה מבטאים תחושת שייכות עמוקה לדבר, ככל שהדבר שייך אליך יותר – כך תשמח בו יותר.
נתאר לעצמינו אדם שזכה בסכום גדול של כסף, וכשהוא בא לקבל את ה"כסף הגדול" שנפל בחלקו, הוא צריך לספור את הכסף. מניחים לפניו ערימות של שטרות והוא סופר וסופר מבלי להתעייף, אפילו להפסקה קלה הוא לא זקוק, מדוע? מדובר בכסף שלו, אדרבה, הוא שמח לספור עוד ועוד. לעומת זאת, לו אדם זר היה מתבקש לספור סכום גדול כל כך,הוא היה מתעייף מהר מאוד מהעבודה המונוטונית והמשעממת הזו.
כך גם – להבדיל – ביחס למצוות, ככל שנחוש יותר ויותר קשר רוחני ועמוק למצוות ולבורא שמצווה עליהם, ככל "שנתחבר" יותר לדברים מתוך אמונה פנימית עמוקה ושורשית, מתוך אמונה שהמצוות נועדו בשבילנו ולטובתנו, ככל שנשכיל להבין כי בכל פעולה רוחנית אנו מקיימים את רצון ה' ובונים את עולם הנצח שלנו, "חשבון הבנק" הרוחני שלנו גדל, עולמינו הנצחי נבנה במעשינו אנו – ממילא נזכה לעבוד את ה' בשמחה אמיתית ופנימית, העסק שלנו, לא?!
לעומת זאת, אם לא נתחבר באמת ובתמים לקיום המצוות חלילה, ייראו לנו המצוות כמעמסה, לטורח הם ייחשבו לנו, לא נמצא את האושר והשמחה בקיומם.
כך שהעדר השמחה בעבודת ה' הוא סימן למחלה רוחנית עמוקה יותר, קשר רופף יותר בין האדם לבוראו.
בספרים הקדושים דרשו את הפסוק שהוזכר קודם - תחת אשר לא עבדת את ה אלוקיך בשמחה – במשמעות נוספת, מתחת – מה מסתתר מתחת לעובדה שלא עבדת את ה' בשמחה, העובדה הזו מגלה על החיבור הרופף בינך לבין אלוקיך, לו היית "מחובר" באמת, לא יתכן שלא היית שמח.
ההבדל בין מי שעובד את ה' בשמחה לבין מי שעובדו שלא בשמחה, הוא כהבדל של יום ולילה, הראשון מחובר לא רק במעשה, אלא גם בלב, הוא מזוהה וקשור לפנימיות הדברים, האחרון שעובד וליבו בל עמו קשור אמנם טכנית, אבל מעבר לזה אין לו קשר אמיתי ופנימי עם עשייתו.
משל מפורסם של המגיד מדובנא (פרשת נצבים תיג) ממחיש את הדברים בצורה נפלאה.
לסוחר גדול באבנים טובות ומרגליות היתה מזוודה קטנה בה הוא היה מחזיק את הסחורה היקרה ונוסע עמה ממקום למקום לצורך עסקיו, פעם אחת הוא נאלץ לנסוע למקום רחוק ולשם כך הוא נסע בנסיעה ארוכה של מספר שעות ברכבת, לאחר שהוא ירד מהרכבת הוא גילה לתדהמתו שהוא שכח את המזוודה היקרה שלו ברכבת.
ברגע הראשון הוא כמעט התעלף מרוב צער, אך הוא מיד התעשת וניגש למחלקת האבדות והמציאות שבתחנת הרכבת, הפקיד ניסה להרגיע אותו "אל דאגה, כל אבידה שנמצאת זוכה אצלנו לטיפול מסור, עד להשבתה לידי בעליה".
תוך כדי שיחתם, מתקבלת הודעה בדבר מזוודה שנמצאה והיא עושה את דרכה אל המחלקה בידיו של אחד מן העובדים, הפקיד מתמלא שמחה, הנה – הוא אומר – נמצאה אבידתך.הם מביטים דרך החלון ורואים את העובד מתקדם, כולו מתנשם ומתנשף,נוטף אגלי זיעה מהמאמץ.
"צר לי" אומר הסוחר, המזוודה הזו היא לא שלי, המזוודה שלי היא קלה לנשיאה, ערכה אמנם רב מאוד, אך משאה קל, נשיאתה לא גורמת לכזה מאמץ.
כך אומר הנביא ישעיהו (מג, כב) לעם ישראל:"ולא אותי קראת יעקב, כי יגעת בי ישראל", העובדה ש"יגעת" בי ישראל, העובדה שעבודתך נעשית מתוך תחושה של מאמץ ומעמסה מלמדת ש"לא אותי קראת יעקב",- עבודת ה' אמיתית ממלאת את האדם שמחה ואושר עילאי, ואם חסירה השמחה על כורחך הדבר מעיד על חֶסֶר עמוק ומהותי יותר.
סוכות – בצל כנפיו של הקב"ה
הדברים הללו נכונים בנוגע לכל המצוות ובכל ימות השנה, אלא שבחג הסוכות יש לנו סיבה עמוקה ונוספת לשמחה פנימית ואמיתית.
אחר ההזדככות והטהרה להם זכינו בימים הנוראים, אנו צועדים צעד נוסף ומשמעותי בסולם העולה בית א-ל, "הביאני המלך חדריו, נגילה ונשמחה בך" (שיר השירים א,ד).
בחג הסוכות אנו נמצאים כביכול "בחדרו" של הקב"ה, תחת צל כנפיו של הקב"ה, "ופרוש עלינו סכת שלומך", אנו עוזבים את משכני הקבע שלנו, העשיר נוטש את טרקלינו המפואר, והעני עוזב את ביתו הדל, אותם מסגרות שמסמלים מעמדות שונים, וכולם יחד הולכים לדור שבוע שלם מחוץ למסגרות הממון שהם יצרו לעצמם, כולם יחד – כל האזרח בישראל (ויקרא כג, מב) – במבנים פשוטים, עראיים, מבנים שמבעד לגגותיהם ניבטים הכוכבים, מבנים שהסכך שלהם אינו מיגן מפני הגשמים, כולם כולם עוברים לגור בצילא דמהימנותא – "בענני הכבוד" - בחיקו של הקב"ה כביכול.
עצם השהיה בהיכלו של המלך, הקירבה אליו ית' ממלאת את הנשמה, וממילא מתמלא היהודי שמחה – נגילה ונשמחה בך.
בחג הסוכות מתחדדת ההרגשה הייחודית שלנו כבניו של הקב"ה, וכשנתבונן בכך שהקב"ה מזמין אותנו כביכול לביתו שלו, ואבותינו הקדושים הם המה "האורחים" בסוכתנו -האושפיזין, או אז נתרגש ונשמח מעצם הקשר אליו זכינו עם הקב"ה.
חז"ל ממשילים את המצב של ירידת גשמים בסוכה לעבד שבא למזוג כוס לרבו ושפך לו רבו קיתון על פניו (ראה סוכה כח ע"ב וכט ע"א), המשל הזה ממחיש את מצבינו בחג הסוכות, אנו מוזמנים כביכול לשמש את הקב"ה אם אנו זוכים לכך, זהו זמן בו הקשר בינינו לבין הקב"ה מתעצם ועולה.
אנו מתחברים ומחוברים יותר וממילא אנו שמחים יותר.
השמחה בחג – סגולה לשמחה בכל השנה
לסיום הדברים כדאי להזכיר את הפסוק בו פתחנו (דברים טז, יד ואילך): ושמחת בחגך...והיית אך שמח. מן הראוי לשים לב לפירושו של רש"י שם שמפרש שהכוונה במלים – והיית אך שמח, היא הבטחה שהתורה מבטיחה לשמחה כל השנה, הוי אומר, התורה מבטיחה לכל יהודי שישמח בחג הסוכות - שבזכות זה הוא יזכה לשמחה כל השנה.
בדור של חיפוש סגולות בכל נושא ועניין, כדאי מאוד להטות אוזן ולב, ראשית כל, לדברים שמפורשים בתורה, הנה לנו סגולה לשמחה בכל השנה – השמחה בחג הסוכות.
הפורש סוכת שלום הוא יפרוס את סוכת שלומו עלינו ועל כל עמו ישראל ועל ירושלים, חג שמח!
תִּתְּחַבֵּר, תִּשְׂמַח!