נמצאים אנו ב"עשרת ימי תשובה", "בין כסה לעשור". היום בלילה "אנו מתירים (בלחש) להתפלל עם העבריינים".
מעצם הכותרת "עשרת ימי תשובה" עולה שיש קשר בין "ראש השנה" ל"יום הכיפורים", זה התחלה וזה סוף של אותו אירוע. ואכן התוספות מציינים שיום הכיפורים מכונה בכמה מקומות "ראש השנה", ויש לזה גם השלכות הלכתיות בכמה ענינים.
ואמנם יש קשר בין הימים הקדושים הללו ובכל זאת הם ימים שונים ונפרדים, ברור הדבר אם כן, שהם מציינים נקודות שונות באותו ענין.
"ראש השנה" הוא התחלת השנה החדשה, זמן חדש.
"יום הכיפורים" הוא מביא את האדם להתחדשות בעצמו, והרי לנו אדם חדש.
מהו הדבר הייחודי של "יום הכיפורים" שלוקח "אדם ישן" והופך אותו ל"אדם חדש"?
הרבי הריי"ץ מליובאוויטש התבטא פעם שביום הכיפורים יוצא שהאדם צם 26 שעות. יותר מ-24 שעות (יממה שלימה) שהאדם לא אוכל… הלא דבר הוא.
אך ברור הדבר שלמרות המעלה הגדולה ביום התענית, הלא זהו ענין טכני בלבד, ולא זה מה שהופך את האדם ל"חדש". הלא יש לנו גם את תשעה באב שצמים בערך אותו הזמן… ובכלל, הרי גם גוי ואפילו חמור יכול לצום 26 שעות… והוא יישאר חמור.
ברור אם כן, שעלינו לצקת תוכן ייחודי ופנימי ליום הגדול והטהור הזה, כדי שנוכל להתחדש באמת. אחרת, פשוט נגיע אל "יום הכפרה" לא מוכנים, ובמקרה הטוב נתייחס אליו כאילו הוא "יום הדיאטה לאומי"… אמנם נצום, נרעב יום שלם, לא נאכל, לא נשתה, לא נלבש מנעלים, וכו' אך ההתחדשות תהיה מאיתנו והלאה…
חסידים מספרים כך:
פעם ביקשו תלמידי הבעש"ט הקדוש שילמד אותם: כיצד ראוי וצריך לעשות כפרות? שלח אותם הבעש"ט הקדוש אל עיירה כפרית מרוחקת, שם התגורר לו איש כפרי פשוט, ואמר להם שיביטו בו כיצד הוא עושה כפרות.
לאחר טלטלות הדרך הגיעו עייפים ורצוצים לאותה עיירה, וכמובן סרו מיד לבית האיש הכפרי וביקשו להשתכן אצלו עד לאחר יום הכיפורים. הכפרי הסכים.
ערב היום הקדוש הגיע, החסידים מייחלים ומצפים לראות "כפרות"… והנה, הכפרי קורא לאשתו ואומר לה שתביא את שתי הספרים, האשה מביאה והכפרי פותח ספר ראשון ומתחיל לקרוא, ביום פלוני חטאתי כך וכך, ביום אלמוני פגמתי כך וכך, ביום פלמוני תעתעתי כך וכך… לכשסיים עם הספר הראשון פתח ספר שני והחל קורא ביום פלוני ניזוקתי כך וכך, ביום אלמוני נחבלתי כך וכך, ביום פלמוני הובכתי כך וכל…
לכשסיים, הרים הכפרי את שני הספרים ואמר: רבש"ע, אמנם לא הייתי תמיד בסדר במשך השנה, אך גם אתה רבש"ע לא נשארת חייב ושילמת לי כגמולי. הנה אנו בערב יום הכיפורים בא נחליט שאנחנו עושים "שלום" ("שׁוֹלֶם שׁוֹלֶם לעולם ברוגז ברוגז אף פעם").
"זה חליפתי, זה כפרתי, זה תמורתי"… עד כאן המעשה.
מה בעצם טמון בסיפור המוזר הזה?
הרי מעולם לא ראינו ולא שמענו שכך עושים כפרות, גם בקהילות החסידים לא נהוג כך. אז מה הסיפור הזה בא לספר לנו וללמד אותנו?
הסיפור הזה בא לבטא את הקשר הכי פשוט ותמים שיש בין היהודי לאבא שבשמים. וזה עומק הענין של יום כיפור.
נשים לבנו על פרטי הסיפור:
א. היהודי מדבר עם הקב"ה כדבר אדם לאדם, כדבר בן לאביו. הוא אפילו בא בקובלנא להקב"ה על כל הצרות שהיה לו במשך השנה.
ב. ברור ליהודי שהקב"ה הוא זה שאחראי לכל הצרות שעברו עליו במשך השנה. וברור לו שזה בגלל התנהגותו הלא טובה.
ג. ברור ליהודי שהקב"ה יסלח לו…
זהו "יום כיפור".
אפשר להצביע על "לכאורה" פרדוקס מסויים ב"יום כיפור".
מצד אחד:
אנחנו הבנים שלו… ולכן "אל דאגה אחי" "הכל יהיה בסדר" בוודאי הקב"ה יסלח לנו.
לאידך גיסא:
אנחנו הבנים שלו… ולכן שֹוּמַה עלינו להיות רציניים יותר, להיטיב את דרכינו.
אתמול למדתי מאמר של בעל התניא על מעלת יום הכיפורים, יצאתי מבית הכנסת בהתלהבות ופגשתי חבר, אמרתי לו בלהט ובהתרגשות: "יום כיפור בפתח, הקב"ה אוהב אותנו".
נענה החבר: נו בטח, אנחנו חוזרים בתשובה, לכן הוא אוהב אותנו.
חזרתי והטחתי בו: לא. לא נכון. מה פתאום. בדיוק להיפך! הוא אוהב אותנו לכן אנחנו חוזרים בתשובה.
צריך לשנות את הראש.
החזרה בתשובה הסטנדרטית, בנויה לנו בראש כאיזו משימה טכנית שאנחנו עושים כדי שיאהבו אותנו. הוי אומר: הקב"ה לא אוהב אותנו, הוא רק אוהב שאנחנו מתנהגים יפה. זה בערך כמו שאומרים לילד: "אתה חמוד, כשאתה ישן"… "כשאתה לא מזיק"…
תשובה מסוג, צ"ע אם היא נכונה. אך גם אם היא נכונה, היא שייכת אך ורק לשאר ימות השנה. במעגלים החיצוניים של האדם.
בהגיע יום הכיפורים, ביום בו נכנסים אנו "לפני ולפנים", ההיפך הוא הנכון. הקב"ה אוהב אותנו בכל חלקיק וחלקיק שבנו, הוא פשוט טורף אותנו באהבה אין סופית מכף רגל ועד ראש, ואנו מסתכלים על עצמינו במראה (חשבון נפש) ומגלים ש"מכף רגל ועד ראש אין בו מתֹם". מיד אנו נבוכים מעצמנו וחושבים, הרי הוא כ"כ אוהב אותנו, אז למה אנחנו מאכזבים אותו בהתנהגות לא יפה? חייבים אנו להיטיב דרכינו, לשמח את אבא היקר.
ממילא ברור שאין כאן שום פרדוקס, הקשר הזה שמתגלה ביום הקדוש, הוא הקשר הכי עצמי ופנימי, קשר של אהבה אין סופית בין אבא שבשמים אלינו, "אנו בניך ואתה אבינו".
עבור "אבא שבשמים" הקשר "בינו לבין בנו" זה סיבה לסלוח לו על מעשיו הלא יפים. עבור הבן "עם ישראל" הקשר "בינו לבין אביו" זה סיבה להתנהג טוב.
כשמגיעים להכרה עמוקה זו, "ממעמקים", אז מתחיל דף חדש. האדם שכבר חושש יותר מחודש (מתחילת אלול) מאימת הדין, פתאום קולט שבעצם בכלל לא אמורים לפחד, בסך הכל יום הכיפורים הוא "יום טהרה", היום בו מתגלה הקשר העצמי בין האבא לבן. ולכן האבא קורא לבן לחזור אליו, ולא משנה איפה הוא נמצא, מה הוא עשה או לא עשה…
לאחרי טור שכזה, נדמה לי, שהמשפט הכי נשגב ביום הכיפורים הוא: "אנו מתירים להתפלל עם העבריינים", לכן אומרים אותו בלחש. בפנימיות. הקב"ה פותח את הדלת לי ולך ולכל יהודי ויהודי, והקב"ה אומר/לוחש לי באוזן, לא משנה מה: "אתה שלי".
ואני, רק שומע את המילים הללו יוצאות מפי כהן גדול ("אלקיכם כהן הוא" כפי שתיארו חז"ל וביארו בתוס' שהקב"ה הוא בבחינת "כהן גדול") ומחליט מיד: השנה הקרובה אהיה אדם טוב יותר.
אשיל מעלי את בגדי הישנים, את המחשבות המלוכלכות, את הדיבורים הרעים ואת המעשים הלא טובים. ובמקומם אלבש בגדים חדשים, "בגדי מלך". כך נבין גם את ההלכה: "והניחם שם" מלמד שבגדים שלובש הכהן גדול ביום הכיפורים זה, טעונים גניזה, שוב לא ילבש אותם הכהן לעולם. כי כל שנה מחדש, צריך בגדים חדשים.
אדם חדש. בגדים חדשים. שנה חדשה. טובה ומתוקה.
גמר חתימה טובה.
לע"נ אבי מורי, ר' אליהו ב"ר אשר, הריני כפרת משכבו.
לתגובות והארות:
misraeli770@gmail.com