מנהג חב"ד הוא, שלא אומרים סליחות בעשרת ימי תשובה (חוץ מג' תשרי - צום גדליה), אבל רבים וטובים מעם ישראל כן אומרים סליחות, כך נהגו אף הרבניות לבית ליובאוויטש, הרבנית רבקה (אשת הרבי מהר"ש) הרבנית חיה מושקא (אשת הרבי הצ"צ) והרבנית שיינא (אשת הרבי האמצעי) שהיו הולכות לומר סליחות בעשרת ימי תשובה.
וכך סיפר הרבי מהר"ש לבנו הרבי הרש"ב, פעם ראיתי את אמי הולכת לאמירת סליחות, ובה בעת אבי - הרבי הצמח צדק - יושב ולומד חסידות. שאלתי - מספר הרבי מהר"ש - את אבי לפשר הענין ויען הרבי הצמח צדק: עד כאן מצות אמירה, מכאן ואילך מצות עשיה.
והנה אוטוטו מגיע יום כיפור, אז יכריז הקב"ה "סלחתי כדבריך".
על כן נתעכב על פנינה בענין הסליחות - "סלח לנו".
וכך הוא נוסח התפילה שתקנו אנשי כנסת הגדולה: "סלח לנו אבינו כי חטאנו". שוב, והפעם בעברית: סלח לנו אבא, כי התנהגנו לא יפה.
סליחה. אם אני הייתי מנסה לנסח תפילה שכזו, הייתי מנסה להישמע יותר הגיוני "סלח לנו אבינו - כי שבנו בתשובה" . .
"כי חטאנו" זה סיבה לסלוח? ההיגיון הפשוט אומר ש"כי חטאנו" זה סיבה לעונש.
אלא מסביר רבינו הזקן - בעל התניא:
מהות הסליחה באה לגלות עומק חדש בקשר של יהודי עם הקב"ה.
כי במצב הראשוני ה' בחר בנו "ישראל עם קרובו" כדי שנמליך אותו - את ה' - למלך על כל הארץ וזה נעשה באמצעות התורה והמצוות.
כיון שחטא היהודי הסתלק הרצון הראשוני.
ועל זה מגיע מצות התשובה שבאה לגלות עומק חדש בקשר של יהודי עם ה', שהקב"ה אוהב את היהודי גם בהיותו חוטא ("אע"פ שחטא ישראל הוא") והאהבה הזו גורמת ליהודי "כמים הפנים לפנים" והוא חוזר אל ה' בתשובה גמורה.
אדמו"ר הזקן מביא משל מבאר מים שהתייבשה, אז חופרים עמוק יותר ואז מתגלה מקור מים חדש.
כך גם בקשר של יהודי לקב"ה, בשלב הראשון הקשר הוא דרך תורה ומצוות. אם חלילה היהודי חטא וסר מדרך התורה, בכך הוא מייבש את המעין (מקור המיים החיים - "אין מים אלא תורה").
כעת הולך לו היהודי "בארץ ציה וצלמות", כדי למצוא מים עליו לחפור עמוק בנפשו, שם הוא יגלה בעומק נשמתו את הקשר לאלוקים חיים, קשר זה לא נפגם "אף בשעת החטא היתה באמנה איתו".
וזה הפירוש "סלח לנו אבינו, כי חטאנו" דהיות ואתה אבינו, יש לנו קשר עצמי, והוא מתגלה דווקא ע"י החטא "כי חטאנו". דלפני החטא האיר הקשר שתלוי במצוות. ודווקא בעקבות החטא והתשובה שבאה בעקבותיו מאיר הקשר העצמי וממנו נמשך הסליחה (לפי זה יומתק שברכת "השיבנו" באה לפני ברכת "סלח לנו").
ומכאן נגיע לעוד פנינה בסדר הסליחות, בהשוואה לסדר אמירת התחנון שבתפילה.
גם ב"סליחות" וגם ב"תחנון" אומרים אנו יג' מדות הרחמים, ומכים אנו על החזה ומתוודים באמירת "אשמנו" "בגדנו" . .
אך בעוד שבתפילת כל השנה (בתחנון) הסדר הוא שלכל לראש מתוודים "אשמנו" "בגדנו" . . ורק אח"כ מאירים (-אומרים) יג' מדות הרחמים, בסליחות זה להיפך: לכל לראש מאירים (-אומרים) יג' מדות הרחמים (וכמה וכמה פעמים) ורק אח"כ מתוודים "אשמנו" "בגדנו" . .
זאת למה?
חשבתי לומר בהתאם להנ"ל:
אבא אוהב את ילדו, אך מטעמי חינוך הוא תובע ממנו ומעמיס על שכמו, הן מטלות בבית והן מטלות לימודיות. מטבע הדברים הקשר בין האבא לילד עוסק רוב הזמן בקשר החיצוני, הטכני, תכין לי תבשל לי אני צריך כך לך תצחצח תנקה וכו'.
אי לכך נדרש מפעם לפעם לעשות "פוס". הפסקה. כעת זוכרים ומזכירים שהקשר החיצוני הוא טכני, והעיקר הוא שאנחנו קשורים זה בזה. "קשר דם" "קשר נפשי" "ונפשו קשורה בנפשו".
אמת. כאשר הילד מתחצף לאביו הוא פוגע בקשר שביניהם, אך זה רק ברובד החיצוני, הטכני.
במשך השנה, כאשר הקשר סובב סביב הנושא הטכני, אכן ראוי שהילד יבוא ויתנצל ויתוודה ויבקש מחילה מאביו, ואז אביו יתמלא ברגשי חמלה ואהבה על ילדו.
אך כאשר מגיע הזמן הקבוע, הזמן המקודש, "אחת בשנה" "אחת היא יונתי" ("כנסת ישראל נמשלה ליונה"). זה הזמן המוקדש לטיפוח הקשר הפנימי, הקשר העצמי בין האבא והבן. עכשיו מתגלים רגשי החמלה עכשיו האבא מגלה רחמיו ואהבתו לבן, מבלי הבט על מעשיו החיצוניים, "לברית הבט - ואל תפן ליצר".
כאשר הילד רואה שאוהבים אותו "בלי תנאים" ממילא הוא גומר בליבו להחזיר "אהבה", וזה פועל עליו להתנצל ולהתוודות על מעשיו הפוגעניים.
וזה בדיוק ענין הסליחות, כאשר "לך ה' הצדקה" ה' מאיר לנו פנים ונותן לנו את אהבתו באופן של צדקה והשפעה בלי סיבה. ממילא "לנו בושת הפנים" אנו מתמלאים בבושה פנימית, על ריחוקנו וניכורינו ומחדלנו וכו' וכו' (יעויין לקו"ש ב כי תבוא סעי' ט ואילך).
ולכן (י"ל בדרך אפשר) הסדר ב"סליחות" שלכל לראש מאירים יג' מדות הרחמים, ומזה משתלשל שאנו אומרים וידוי "אשמנו" "בגדנו" . .
"היטיבה ה' לטובים" "השיבנו ונשובה" "לקראת שבת שובה"!
שנה טובה ומתוקה!!!
לע"נ אבי מורי, ר' אליהו ב"ר אשר, ז"ל.
לתגובות והארות: misraeli770@gmail.com