עוד מעט ממש זה קורה, יום כיפור.
עוד מעט ממש, כולנו נכנסים לפני ולפנים, אל המלך.
עוד מעט ממש יושיט לנו המלך את שרביט הזהב וישאל: מה בקשתך?
ובקשתי היא – כמה מדויק – אבא, אם על המלך טוב, אז אנא, שתינתן לי נפשי בשאלתי.
לא רוצה שום דבר בעולם, אבא, רק להיות איתך. ולהיות אני. בבקשה. תראה אותי, תראה את העם שלך, 'כי נמכרנו, אני ועמי' – תראה אותנו, תראה איך נמכרנו – לאוכל, לשינה, לאינטרנט, לסמים, לשליטת יתר, למשחקי תפקידים. תראה כמה אנחנו רחוקים ממך ומעצמנו, מצופים בשכבות עבות ומתקתקות של שקר גס ומעלף.
אני רוצה חיים נצחיים! אני רוצה טוב אמתי! כאן, כשאני לפני ולפנים – זוהי שאלתי ובקשתי.
בליקוטי הלכות, רבי נתן מדבר על נקודה מאוד מהותית של נפשי בשאלתי ביום הכיפורים: "ביום כיפור צריכין לשוב בתשובה, שעל ידי זה זוכין לחיים נצחיים, שהם בחינת ענווה... ועל ידי זה נתכפרין כל העוונות, שהם בחינת גאות. ועל כן היה צריך הכהן הגדול לכנוס לפני ולפנים, ששם עיקר הביטול והענווה בתכלית" (אוצר היראה עפ"י ליקוטי הלכות, הלכות תפילין, הלכה ו, אות כג).
חיים נצחיים – אומר רבי נתן את מה שאומר רבינו בליקוטי מוהר"ן תניינא, תורה ע"ב – הם בחינת ענווה.
אתה רוצה את הטוב האמתי והשלם?! אתה רוצה לפדות את הנפש שלך ולצאת מאפילה לאורה?! אז תדע שלמפתח, שאתה מחפש, קוראים ענווה.
נשמע מוזר?! אני מבקש את עצמי! מה אומרים לי 'תתבטל'...?
אז צריך להבין מה זו גאווה ומהי ענווה.
תחושת היישות והגאווה זה אחד המכשולים הכי מרסקים שלנו. התחושה הזאת שאני עושה, שאני פועל, שאני צריך, שאני, שאני... התחושה שגומרת אותנו יום ועוד יום ומפילה אותנו לבאר שחת של דיכאון. כי אני לא מצליח. וכמה כבר אפשר? הייתי אמור מזמן להיות אחר. במקום אחר. במשקל אחר. בחזות אחרת. בסבר אחר. בתנאים אחרים. במשכורת אחרת. בדירה אחרת. בעבודה אחרת. צדיק יותר. טהור יותר. מורם יותר. סבלן יותר. מושלם יותר... הייתי צריך ממזמן כבר לנצח את הדיכאון, למלוך על ההתמכרויות ועל הפחדים ולהיות דוקטור בחינוך ילדים.
ואני לא.
אז די כבר. בשביל מה אני פה?!
זו הגאווה. זה ה"אנא אמלוך". תחושת הישות שמשסעת אותנו מבפנים ומרחיקה אותנו מהשם, שמחכה לנו ברחמים גדולים.
לעומת זאת, ענווה זה להרים ידיים ולהגיד: אבא, אתה כאן המלך. אז מה שאתה רוצה. לך ידי לך רגלי. לך עיני ורעיוני. לך ליבי ודם חלבי. לך אני. אני, אין לי כלום משל עצמי. אין לי פה. אני לא יודע כלום. אני לא מחליט על כלום. אני כאן בשבילך ולכבודך. אני רוצה להפסיק לחשוב שהכול זה אני – אני חייב. אני חוטא. אני לא בסדר. אני לא מספיק. אני שוב טועה. אני שוב אוכל יותר מדי, ישן יותר מדי, עצוב יותר מדי... אני רוצה להפסיק לחשוב שאני המלך. אני רוצה לתת לך את הכתר. להמליך אותך עלי.
ועדיין, יש כאן בעיה: "אבל... צריכין להיזהר מענווה פסולה, דהיינו שלא יהיה עצל ורע מזל, שקורין 'שלימזלניק', רק יהיה לו עזות דקדושה במקום שצריכין לעמוד נגד המניעות והעיכובים; רק מחמת שיש בזה משקל גדול, כי בקל יכולין לטעות בעניין זה: או בענווה פסולה, או בעזות וגאות דסטרא אחרא" (שם).
אני רוצה לתת לך את הכתר ולהפסיק עם השליטה. אבל מצד שני, אז מה זה אומר? אז אני כלום? אז אין לי אחריות לכלום? אז נגרור רגליים ומה שיקרה – יקרה, כי ממילא הכול אתה? אני רוצה להביא את הכוח שלי! אני רוצה לתת את הצעקה שלי! אני רוצה לעבוד! אני רוצה להתקדם! אני בן מלך ויש לי ממלכה! אני רוצה להיות בוחר ולא שק תפוחי אדמה שגוררים מהשוק למטבח...
זה כל כך דק! איך אפשר להלך על החבל הזה שבין ענווה פסולה לעזות פסולה, בלי ליפול לתהומות של ייאוש או של רפיון?
התשובה המדהימה היא שאי אפשר. אנחנו לא יכולים לטפל בזה. זה גדול עלינו.
אז מה כן?
רק תפילה.
"על כן היה צריך להטיל הגורל על שני השעירים, שהם בחינת שני מיני עזות, בחינת שעירי עיזים: עזות דקדושה הוא בחינת 'גורל אחד לה'', ועזות דסטרא אחרא, שהוא בחינת גאות, עבודה זרה, צריכין לטרדו ולגרשו, בבחינת 'וגורל אחד לעזאזל'. כי אי אפשר לכוון נקודת האמת בעניין זה, רק על ידי גורל שהוא מאת השם לבד, כי רק השם יתברך צריך להיות בעזרו לכוון בזה נקודת האמת לאמתו" (שם).
הנה הענווה בהתגלמותה – איך אני מהלך בין ענווה פסולה לענווה קדושה? עם עוד ענווה – תפילה.
אני לא יכול. אבל אתה כן יכול. תן לי בבקשה. אבא. אני רוצה לעבוד אותך באמת ולשמח אותך באמת. אז אנא! תכוון אותי בדרך הזאת שבין 'אחד להשם' ובין 'אחד לעזאזל'. תזכה אותי, להיות עבד שלך, אבל לא להתנוון באוזלת יד.
הריני עבד לשם יתברך. והוא ברחמיו יזכני לעובדו באמת ובלב שלם.
אמן.