This browser does not support the video element.
להלן קטעים נבחרים מהכתבה באדיבות השבועון "בקהילה":
היו אלו ימי התום של סוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים. היו שחלמו על שלום עם שכנינו הפלסטינים. חלומות שנותרו עד היום בליבות כמה אנשים. החלומות אולי נשארו, אבל האנשים רובם ככולם התחלפו.
כמה חודשים לאחר פרוץ האינתיפדה הראשונה, הציע מזכיר המדינה האמריקני, ג´יימס בייקר, כי ישראל תישא ותיתן עם משלחת פלסטינית המורכבת בעיקר מתושבי יהודה ושומרון ורצועת עזה, כולל פלסטינים ממזרח ירושלים. שמעון פרס, מנהיג מפלגת העבודה דאז, ושותפו של ראש הממשלה יצחק שמיר לממשלת האחדות, דרש שהממשלה תקבל את ההצעה, אולם שמיר סירב.
פרס, בעזרת חיים רמון ויוסי ביילין, רקח הסכם סודי עם אריה דרעי וסיעת ש"ס להפלת הממשלה. החבורה הצעירה והתוססת, התכנסה פעמים רבות, ולאחר אין ספור לילות לבנים אפופי עשן מקטרות, יינות טובים ונוסחאות מפותלות הושג ההסכם. ש"ס החליטה לתת את ידה למהלך ההיסטורי, כמוהו טרם נעשה מעולם ואשר בסופו של יום אמור היה להכתיר את שמעון פרס לראשות הממשלה.
סיעת העבודה (אז המערך), הגישה הצעת אי אמון בממשלה ובעקבותיו פיטר שמיר את פרס מהממשלה. אחריו התפטרו שאר שרי המערך, וב-15 במרץ נפלה ממשלת שמיר בהצעת אי אמון בכנסת, שעברה ברוב של 60 מול 55 ח"כים.
סיעת אגודת ישראל תמכה גם היא בהפלת הממשלה, וחברי הכנסת של ש"ס נעדרו בעת ההצבעה. הייתה זו הפעם היחידה בתולדות ישראל בה נפלה ממשלה בשל הצבעת אי אמון.
לאחר נפילת הממשלה הטיל הנשיא חיים הרצוג על שמעון פרס את מלאכת הרכבת הממשלה. אך המשא ומתן הקואליציוני, שהחל בקול רעש גדול, המשיך בקול ענות חלושה, עד שגווע לחלוטין.
הגרא"מ שך זצוק"ל התנגד בחריפות להצטרפות דגל התורה לממשלת השמאל ובכינוס היסטורי ב´יד אליהו´ הסביר את התנגדותו העזה למהלך: הגרא"מ, ב´נאום השפנים´ המפורסם, הסביר כי לציבור החרדי יש חשבון היסטורי עם השמאל ועם אנשי הקיבוצים אוכלי השפנים. בעקבות ההתנגדות החריפה, סירב גם מרן הגר"ע יוסף לאשר לש"ס, להצטרף לממשלת פרס. הקלפים נטרפו.
המפלגה החרדית היחידה שכן הצטרפה למהלך, הייתה אגודת ישראל, יחד עימה היו לפרס שישים ואחת חברי כנסת.
התרגיל המסריח יצא לדרך
בליל 11 באפריל הציג שמעון פרס את ממשלתו החדשה. צעירי העבודה עלצו. במטות נפתחו שמפניות. כולם היללו את הצעירים שהצליחו במו ידיהם להחליף את השלטון במדינה, משימה שנראתה כבלתי אפשרית. למחרת הייתה הכנסת אמורה לאשר את הרכב הממשלה אותה הציג שמעון פרס.
בשעות הלילה המאוחרות, או שמא שעות הבוקר המוקדמות, ארע המהפך.
התרגיל המסריח יצא לדרך.
שניים מחברי הכנסת של אגודת ישראל – אברהם ורדיגר ואליעזר מזרחי, החליטו ברגע שאחרי האחרון, לא לתמוך בממשלה החדשה.
למעשה התברר כי מזרחי כלל לא נכח במהלך טקס חתימת ההסכם הקואליציוני בין המערך לאגודת ישראל, ואילו ורדיגר אומנם השתתף בטקס, אך במקום לחתום על ההסכם רק עבר עם העט מעל הנייר.
את הביזיונות שהיו מנת חלקו של שמעון פרס באותו יום, קשה לתאר במילים. כשהוא חנוט בחליפה יוקרתית, התרוצץ במסדרונות הכנסת, כדי להבין איך חמק לו התפקיד היוקרתי מבין הידיים. גם אחרי כמה ימי ארכה נאלץ פרס להודיע לנשיא כי נכשל במאמציו, ומלאכת הרכבת הממשלה, עברה שנית לידיו של יצחק שמיר, שהצליח להרכיב את הממשלה.
עוד זוכר כל פרט
עשרים שנה אחרי אותו יום דרמטי, אולי הדרמטי ביותר בתולדות הכנסת, הפגיש עיתון ´בקהילה´ את שני הניצים: מצד אחד של השולחן הנשיאותי עמד שמעון פרס, שהצלקות מאותו יום טרם הגלידו, ומהצד השני עמדו חבר הכנסת לשעבר אליעזר מזרחי והגרי"ד גרוסמן. לא קלה הייתה הפגישה הזו בעיניו של פרס. הפניות הרשמיות, בכל הצינורות ובאמצעות שורה של שתדלנים, נתקלו במבוי סתום. היה זה למעלה מיכולתו להסכים לפגוש באיש שברגע האחרון שמט ממנו את כס ראש הממשלה.
הייתה זו סגולת אישיותו הנודעת של הגרי"ד גרוסמן לפלס נתיבות ולגשר בין פערים ששולבה בעיתוי המיוחד – ערב יום הכיפורים. רק תודות לשילוב זה הצליח ´בקהילה´ להביא את המפגש המיוחל לידי מעשה, אחרי חודשים של מגעים מייגעים. בימים שבין כסה לעשור, ישבו שני היריבים, וסגרו מעגל.
התרגיל המסריח, הומתק.
נשיא המדינה קם מכסאו, ומברך אותנו. ראשית הוא מברך את הגרי"ד גרוסמן, והשניים מתחבקים ומברכים זה את זה בברכות שנה טובה. לאחר מכן, פונה הנשיא למזרחי, לוחץ את ידו, ומבקש ממנו לשבת.
מזרחי מתיישב. שקט משתרר בחדר. קשה לפוגג את המתח. מתח בן עשרים שנה.
הרב מזרחי פותח: "רבי עקיבא אומר כל ימיי שהייתי אומר קריאת שמע, כיוונתי באחד, מתי תבוא לידי ואקיימנה. גם אני מחכה הרבה זמן למפגש הזה. אני שמח שיש לי הזדמנות לסגור מעגל. שמעתי במהלך השנים, שהצטייר מצב כאילו אני פגעתי בך. היום אנחנו נמצאים בערב יום כיפור, ואני רוצה לבקש ממך מחילה. אני לא חושב, אדוני הנשיא, שאני פגעתי בכבודו. פעלתי למען עם ישראל וארץ ישראל. אבל אם נפגעת, אני מבקש סליחה".
פרס הרהר. נראה היה על פניו שהזיכרונות מאותו יום שהפך לפארסה עולים בזכרונו. ממקום מושבו הנשיאותי, הכול נראה ורוד יותר, אבל אפילו הוא שהצליח לעת זקנה, להפוך לקונצנזוס, מתקשה לשכוח את מאורעות הימים ההם.
"אני לא אשקר. נפגעתי מאד מההתנהגות שלך", אומר הנשיא, "אבל אנו נמצאים היום בערב יום כיפור, ואני מוחל לך בלב שלם. הסיפור כולו מאחורינו".
מאוחר יותר יאמר לנו הרב מזרחי, כי אין לו שום חרטה על התנהגותו אז. "אני לא מתחרט. אבל אם פרס נפגע, צריך לבקש סליחה. אם הייתי באותה סיטואציה היום, הייתי נוהג אותו דבר. זה מה שקיבלתי בבית. ציות מוחלט לרבי".
המעגל נסגר.
הכתבה המרתקת מתפרסמת במלואה בעיתון החג של "בקהילה".
הצגת כל התגובות