בטור פרשנות שפורסם בכיכר השבת לאחר חתימת ההסכם בין ישראל לאיחוד האמירויות, שרטטנו את מצבה הגיאו-פוליטי של ישראל במזרח התיכון לאור החלוקה המתהווה בין המדינות הסוניות המתונות -שחתמו או ניהלו מגעים עם ישראל- ובין הציר המוסלמי-שיעי בראשות איראן וחלקים מעיראק סוריה ולבנון.
אבל הציר הנוסף במפה הוא הציר המוסלמי-סוני בעל האופי המהפכני הפועל בהשראת ארגון האחים המוסלמים, בהובלת טורקיה, קטאר, חמאס העזתי ועוד. הציר הטורקי למרות היותו מוסלמי-סוני, התנהל בלעומתיות מתריסה מול המדינות ציר הסוני המתון בהובלתה של סעודיה.
יתכן, כי ניצנים ראשונים להפשרת היחסים בין הציר הטורקי לציר הסעודי, ניתן למצוא בגישוש הטורקי אחר פריצת דרך ביחסים עם ישראל שסוקרו כאן בהרחבה, סעודיה וטורקיה שרויות בסכסוך מתמשך ששיאו היה בחיסולו של העיתונאי ג'אמל חשוקג'י בשגרירות סעודיה שבטורקיה.
כזכור העיתונאי שביקר בחריפות את הממלכה הסעודית ובפרט את מהלכיו של יורש העצר מוחמד בן סאלמן, נרצח בעינויים, והאצבע המאשימה הופנתה אליו. באופן כללי עשה הציר הטורקי-קטארי שימוש בתעמולה תקשורתית נגד משטרים שאינם לטעמו ובפרט ברשת אל ג'זירה הקטארית שליבתה את התמוטטות המשטרים הערביים במה שכונה "האביב הערבי". הרשת הקטארית היא חשודה תמידית ככזאת החותרת תחת משטרים שאינם לטעמה כמו זה בסעודיה.
בשלב מסוים סעודיה כמעט ופלשה לקטאר ואיימה לשים קץ לקיומה של המדינה הקטנה, רק התערבות אמריקאית שזכרה לקטארים את העובדה שאיפשרו לה לקיים בשטחה בסיסים אמריקאיים בזמן שאלו לא היו רצויים בסעודיה, היא שהצילה את הנסיכות הקטנה מכיליון.
מאז 2017 קטאר מוחרמת ע"י שכנותיה הערביות ומצויה בסוג של מצור כלכלי, קטאר מצידה מתחזקת כלכלית את משטר החמאס בעזה בעזרת מזוודות דולרים, ובו בזמן שומרת על קשר עם איראן השיעית ועם חיזבאללה.
מתוך הסבך הפוליטי הפנים-ערבי צומח ההסכם המדובר, הסכם שנועד לסיים את החרם על קטאר ולכונן מערכת יחסים חדשה בינה ובין שכנותיה למפרץ הפרסי.
הבשורה הראשונה מההסכם בין קטאר ובין סעודיה, היא במה שנראה כמו צמצום כוחו של הציר הטורקי-קטארי, ואולי מרמזת על התקרבותו לציר הסוני-ישראלי, במאבקו מול איראן.
הבשורה השניה והמשמעותית יותר היא, כי מה שנראה בתחילה כאילו "הסכמי אברהם" בין ישראל והציר הסוני המתון, הם רק טקטיקה להתקרבות מדינית בין מדינות ערב המתונות ובין ארה"ב דרך ישראל, מתברר כעת כברית אזורית אסטרטגית ובת קיימא, בין הציר המאויים על ידי שאיפות ההתפשטות האיראניות, ובין ישראל.
ההוכחה לכך טמונה בעובדה כי ההסכם הנוכחי נחתם לאחר שהפסדו של טראמפ בבחירות הפך לעובדה מוגמרת, מה שמעיד על היותה של הברית האזורית ככזאת המונעת בעיקר מכוחם של אינטרסים ואיומים אזוריים, ולאו דווקא מכוחה של ארה"ב.
השקט היחסי השורר ברצועת עזה וההבנות השקטות אותן מקיימת ישראל מול משטר חמאס, מהווה אינדיקציה טובה לכך, כי כל הצדדים מכירים בכך כי אין אינטרס למי מהם להפר את התגבשותה של קואליציית המדינות מול איראן. לא בכדי מואשם נתניהו כי הוא מקיים את שלטון החמאס העזתי, מזוודות הדולרים הקטאריות הזורמות לעזה, מאפשרות לישראל לקנות שקט תעשייתי ולהתמקד במה שסומן על ידי נתניהו כאיום המרכזי על ישראל, איראן וגרורותיה בלבנון ובסוריה.
אם עד לחתימת ההסכם הנוכחי בין סעודיה לקטאר הייתה המתיחות בינם מטרד נוסף להתמקדות האזורית בסכנה האיראנית, מעתה נדמה כי גם מטרד זה ירד מן הפרק, לפחות כרגע.
המהפך בדעת הקהל הערבית העולמית כלפי מדינת ישראל הוא רעידת אדמה של ממש, בעקבות התעמולה הפלסטינית נתפסה ישראל כמדינה אכזרית ומופרעת, ביריון שכונתי הטובח בערבים אומללים כאוות נפשו. "הסכמי אברהם" יצרו תחילתו של מהפך, דעת הקהל ברובה לא הפכה לציונית נלהבת, אך חשיבה מחודשת ביחס לישראל החלה להישמע כלגיטימית.
את אדוות רעידת האדמה ניתן להרגיש גם כאן, ביחסים המתחממים בין חלקים לא מבוטלים במגזר הערבי ובין נתניהו, הנתפס כמי שהוביל את ישראל לעמדה מדינית משמעותית, וכמי שהצליח לחבר אותם אל שכניהם הערבים מצדו השני של הגבול, גם השינוי הזה רק בתחילתו אבל עשוי להיות בעל משמעויות חיוביות ביותר.
אין ספק כי מהלכיו של הנשיא היוצא טראמפ שינו את פניו של המזרח התיכון לבלי הכר, מתוך מקבץ מדינות כאוטי ומסוכסך, התגבשה קואליציה אזורית יציבה ונחושה. הקרדיט האמיתי מגיע דווקא לחתנו של הנשיא ג'ארד קושנר ולעוזרו אבי ברקוביץ', (שניהם יהודים דתיים) שפעלו בשקט ובנחישות לטוויות מהלכים גיאו-פוליטיים מורכבים ביותר. לנו נותר רק לקוות כי בשונה מממשל אובמה שערער במהלכיו את היציבות האזורית, ממשלו הנכנס של ביידן יפעל בצורה אחראית וזהירה יותר.