בג"ץ דחה את עתירתו של יו"ר ישראל ביתנו ח"כ אביגדור ליברמן, על בדיקות גנטיות ובירורי יהדות שנערכים בבתי הדין הרבניים, שופט העליון נועם סולברג אמר בדיון: "הבדיקה הגנטית מסייעת לפונים לבתי הדין".
בג"ץ קבע היום אחה"צ (רביעי), בהרכב השופטים ניל הנדל, נועם סולברג וג'ורג' קרא, כי הוא דוחה את העתירה שהגיש ח"כ אביגדור ליברמן בטענה שבתי הדין הרבניים מחייבים לערוך בדיקות גנטיות ובירורי יהדות לאנשים שאינם צד לדיון.
בפסק הדין ציין השופט נועם סולברג: "כי רק במקרים בודדים בלבד נעשתה פנייה לנשיא בית הדין הרבני הגדול לאישור ביצוע בדיקה גנטית: בשנת 2013 לא הועברה פנייה כלשהי; בשנת 2014 הועברה פנייה אחת בלבד; בשנת 2015 לא הועברה כל פנייה; בשנת 2016 הועברו 7 פניות; בשנת 2018 הועברו 6 פניות; בשנת 2019 הועברה פניה אחת בלבד".
וכאן השופט סולברג מציין פרט חשוב: "הבקשות שהוגשו לבירור יהדות: בשנת 2017 פנו 868 אנשים בבקשה לבירור יהדותם, וכ-%96 מהבקשות אושרו; בשנת 2018 הוגשו 451 בקשות לבירור יהדות, וכ-%97 מהן אושרו. הנתונים הללו מדברים בעד עצמם".
This browser does not support the video element.
סולברג תוקף את מגישי העתירה ואומר: "מתברר כי העתירה לא הייתה 'כצעקתה'. משום שרוב מוחלט של הבקשות לבירור יהדות – אושרו ורק למתֵי מעט ביקשו לבצע בדיקה גנטית".
העתירה הקנטרנית של ליברמן
בדבריו מתייחס השופט סולברג, לדברי חבריו לדיון שיש לחייב את הרבנות לכתוב כללים ברורים על בירור היהדות של עולי ברית המועצות, וכך הוא כותב:
"חברי השופטים קרא והנדל טוענים שאם היו כללים כתובים, היו מייתרים את הגשת העתירה שהוגשה על רקע טענות בדבר אפליה. אלא שמסתבר שלחינם נטענה טענת אפליה".
"הליך בירור היהדות נעשה בשווה לגבי יוצאי ברית המועצות לשעבר, כמו גם ליוצאי הונגריה, מזרח אירופה, הודו, אנגליה וארצות הברית, לפי האמור בפסקה 25 לתגובת המשיבים. לשווא נטענה טענת אפליה, ופשיטא שלא ראוי לה, לטענה סתמית שכזו, להצמיח סעד למי שטען אותה".
לגבי הוצאות המשפט, קבעו שני השופטים, כי המדינה תישא בהוצאות העתירה, אך הנדל נותר בדעת יחיד והוא סבור כי על העותרים לשלם בעצמם על העתירה.
"חברי גם מציין תרומה שתרמו העותרים בהליך זה, ולפיכך ראה לחייב את המדינה בתשלום הוצאותיהם. כשלעצמי, לא הבחנתי בתרומה. אדרבה. עמד לעותרים סעד חלופי, שלא מוּצה על ידם. במקרה הראשון והשני המצויינים בעתירה, לא הגישו ערעור לבית הדין הרבני הגדול. במקרה השלישי אמנם הגישו ערעור, אך לא הופקדה ערבות, ובשל כך נמנע דיון בערעור. ניכר גם שיהוי רב. לוּ דעתי היתה נשמעת, היינו מחייבים את העותרים בהוצאות המדינה; ולא את המדינה בהוצאותיהם".