מי לא זוכר את עצמו בתור ילד מכריז (מפעם לפעם) בקול רם ובמנגינה: "מה הקשר בירה נשר"?
אכן, נוהג בני אדם לדרוש "הקשר", האדם מטבעו שואף לסדר, ודבר שבא בלי סדר הוא מבלבל, מערער את היציבות.
כשהייתי בחור ישיבה, ובחור היה מדבר בלי קשר היינו נוהגים להזכיר לו את הפסוק בתורה "ו-ק-ש-ר-ת-ם", לאמׁר: דבר עם הקשר, טעם והיגיון.
ובכן, חידה רבותי:
כיצד אומרים "מה הקשר בירה נשר" בלשון חכמים?
לפני התשובה, הייתי מציע שתנסו להיזכר בביטוי שגרתי נפוץ מאוד, הביטוי הזה פותח את הרש"י של פרשתנו פ' בהר (בחוקותי).
ובכן, מטבע לשון מפורסם אומר: "מה ענין שמיטה אצל הר סיני".
אך מה תתפלאו לשמוע, שמיטה והר סיני הם קשורים זה לזה באופן הדוק. הרי "מצות שמיטה" מקורה ב"משה קיבל תורה מסיני", וכי איפה תרצו שנקבל מצוה זו?
בסגנון אחר: מה כל כך לא קשור בין "מצות שמיטה" ל"הר סיני" עד שהזדעק לו רש"י בעקבות ה"תורת כהנים" והטביע לנו את הביטוי "מה ענין שמיטה אצל הר סיני"?
[אם נדייק נבחין, שביטוי זה נוסח ע"י התורת כהנים וכוייל (ודוייק) ע"י רש"י שערך בו כמה שינויים.
אחד השינויים הוא, שבתורת כהנים הביטוי הוא "מה ענין 'מצות' שמיטה אצל הר סיני". רש"י השמיט 'מצות' ומכאן נשאר הביטוי הרגול (ההולך, קרי: רגיל) על לשוננו "מה ענין שמיטה אצל הר סיני"]
וכך מבאר הרבי מליובאוויטש את המהלך:
יש מצות השמיטה ויש השמיטה בפועל, ולא ראי זה כראי זה.
מצות השמיטה היא מצוה אלוקית, אותה קיבלנו מה' בהר סיני. המצוה כפי שהיא במקורה העליון, באה לבטא את מלכותו של הקב"ה על האדמה, הארץ. אני ה' הבוס' ולכן אני מחליט שאתה לא תֶּעַבֶּד את האדמה שלך-שלי (וכפי הביטוי התורני: "אפקעתא דמלכא").
השמיטה בפועל היא חקלאיות (עבודת אדמה) במיטבה. לאחר ש"שש שנים תזרע שדך . . (בשנה השביעית) ושבתה הארץ שבת לה'". מה אסור לעשות ומה מותר לעשות, ובאיזה אופן מותר, ומתי בדיוק מותר, ועוד כיוצא בזה בריבוי הפרטים.
אכן, 'מצות השמיטה' קשורה להר סיני, אך שימו לב: כעת אנו במדבר סיני, אין חרישה וזריעה.
נכונו לנו עוד כארבעים שנים במדבר.
אח"כ נכנס לארץ נכבוש ונתיישב עוד 14 שנים.
אח"כ נחרוש ונזרע שש שנים.
ורק אז נתחיל לקיים את השמיטה בפועל.
קרי: השמיטה הראשונה בהיסטוריה תהיה רק לאחר ארבעים שנים במדבר + 14 שנות כיבוש וחלוקה + 6 שנים של עבודת אדמה.
הפלא ופלא, יש כל כך הרבה מצוות בתורה, הרבה מהן רלוונטיות עוד במדבר, כמו שבת ציצית תפילין (קיצור: לא חסר). חלקן הגדול של המצוות נפרטו באופן מעשי דווקא בספר דברים, אי שם ב”ערבות מואב" לפני הכניסה לארץ, משה רבינו אוסף את העם ודורש להם פרטי פרטים של הלכות (לכו וראו בפרשת שופטים, תצא תבוא).
כל המצוות נפרטו ב"ערבות מואב" חוץ ממצות השמיטה, עליה הקב"ה כבר הזדרז בהר סיני לתת לנו פירוט מפורט כיצד תיעשה עבודת האדמה.
ועל זה נשאלת השאלה: מה הקטע? מה הקשר?
אנחנו במדבר, איזה עבודת אדמה יש כאן? מה הלחץ?
אפשר להוסיף שאלה יפהפיה של רבינו הזקן (בעל התניא):
כאשר התורה פותחת את מצות השמיטה כך היא אומרת: "דבר אל בני ישראל . . כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ שבת לה' (ומיד ממשיכה התורה) שש שנים תזרע . . ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה' שדך לא תזרע . . "
רגע, התורה פותחת ב"כי תבואו . . ושבתה", מיד. ופסוק אחרי היא כאילו מתקנת את עצמה, קודם כל שש שנים תזרע (לא מיד). מה הענין?
וכאן מגיע הפאנטש':
שני סוגי אנשים הם:
האחד בונה בית לעצמו, אבל בית צריך מזוזה.
השני הולך לקיים מצות מזוזה, אבל בשביל זה צריך בית.
כתוב בפסוק "הליכות עולם לו", באו חז"ל ושינו (לכאורה) "הלכות עולם לו". למה?
מסביר הרבי: הם לא שינו את הפסוק, הם רק דייקו אותו והסבירו אותו נכון יותר לאלו קשי ההבנה.
"הליכות עולם" הם כל מעשי האדם ותחבולותיו, אומר הפסוק, כל אלו נועדו "לו" - לה' יתברך.
באו חז"ל והסבירו את עומק הענין "הלכות עולם" כל העולם מלכתחילה נועד עבור קיום ההלכות.
כך בעניננו:
יש מצות שמיטה, זו באה לפרסם מלכותו יתברך. זה הפתיח, זה הבסיס וזה היסוד.
מכאן צועדים לפרטי קיום המצוה, בשביל לשבות בשביעית צריך "שש שנים תזרע . . "
כך גם "כללותיה ופרטותיה" כללות המצוה בטח שייכת להר סיני, זו מצות ה'. אך היה אדם יכול לחשוב, עכשיו אני רחוק מהר סיני, עכשיו אני תקוע באמצע מטע אי שם בחבל נחלת אפרים למרגלות נחל קַנַה. פה אין קולות וברקים. פה אין הר סיני. פה אין משה רבינו.
על זה אומרים ליהודי, לא ולא.
עליך לדעת שכל פריט הלכתי דק, אף הוא "מסיני". כשאתה חורש שש שנים, גם שם הקב"ה נמצא איתך, זאת בגלל שאתה זוכר אותו, אתה יודע שכל בנית הבית הוא עבור המזוזה, כל החרישה והזריעה היא למען השמיטה "שבת לה'".
בדיחותא ומליצותא:
מי שמכיר את החבדניקים יודע, שאם יש אוטו, זה טנ"ק מצוות. כל סיבת קיום האוטו בשביל לתלות עליו דגל משיח, או סטיקער לפרסם מצוות.
אחד החסידים, ר' שלמה שמידע שמו, המציא שיר נחמד:
אבא קנה לי אוטו, אמא קנתה לי סטיקער.
הדבקתי ת'אוטו לסטיקער, יצא לנו טנ"ק מצוות.
כן כן, הדבקתי ת'אוטו לסטיקער.
ומכאן אנו צועדים לקראת "בחוקותי", לשון "חוק" ולשון "חקיקה".
ה"חוק" אומר שזהו דבר לא הגיוני "חוקה חקקתי גזירה גזרתי, אין לך רשות להרהר".
ה"חקיקה" אומרת שאמנם זהו "חוק" שלמעלה מהבנתי והשגתי, אך זה נחקק בי, בתוך תוכי.
זהו הביטוי המושלם של "כללותיה ופרטותיה מסיני".
התורה האלוקית חודרת בכל פרט ופרט, כפי שמבארת החסידות "פרק אחד שחרית - פרק אחד ערבית". שכאשר התורה חודרת לכל הפרקים שבגוף האדם, כך נהיה שחרית (אור) וערבית (עריבות ומתיקות).
"חזק חזק ונתחזק"!!
לע"נ אבי מורי, ר' אליהו ב"ר אשר, ז"ל.
לתגובות והארות: misraeli770@gmail.com