כולם אוכלים את אותו מזון. בכל יום בשעה קבועה מתבצעת חלוקת האוכל. התפריט הוא קבוע. הכמות נקבעת מראש לכל אחד. ואין שום שינוי. זה מלא טעמים. ואפשר לעשות מזה מעדנים. אבל זה מזון בסיס קבוע!!
כמה ימים כך? כל השנה! 365 ימים עם אותו אוכל בדיוק.
ולא שנה אחת ולא שנתים ולא חמש ולא עשר. אלא ארבעים שנה!!.
הגלים והמים והרבה קצף
הם נסעו במסע תענוגות על האניה המפוארת. הבטיחו להם הרים וגבעות, ובינתיים הרבה מים וקצת גלים.
מעלית מסיעה אותם למרכז הקניות שבאניה. כולו עשוי כמו דוכנים של דולפינים. איזה צבעים וקולות וריחות. מדהים!!. קנו קצת. המשיכו לטייל.
הצטלמו ליד הרבה מהמוצגים שם. ומה עוד?
נכנסו אל החדרים המאוד יפים. איזה מרגש. הוילונות? בצבע שאף פעם לא ראו. המיטות עצמן? עשויות בצורה מרתקת כאילו כריש פותח את לועו... .מקרקעית החדר, זכוכית המשתקפת אל תוך הים. כוכבי ים מעוצבים המצוירים כתבליטים על הקירות. מעניקים הרגשה נפלאה. אבל מה עוד? את זה כבר ראינו בהתחלה...
הי! מלצר, מה יש לך להציע?
הנה , יושבים על הסיפון. רוח נעימה ומלטפת מעניקה להם רוגע ושלווה. קרני שמש חמימות מנסות למקד את החום מול הרוחות. זה נחמד באמת. אפילו מרגש משהו. אבל מה עוד?
הנה. עכשיו מגיע המלצר. באמת הבטיחו מזנון חופשי והנה, מקיימים את ההבטחה. המלצר עובר בין השולחנות שעל הסיפון ומברר 'מה תרצו לאכול? 'באמת, מה נרצה לאכול? עקרונית אנחנו כבר לא רעבים. הייתה ארוחה משביעה ונהדרת. אבל אם אתה שואל, אולי יש לך איזה משהו מעניין? מה יש לך להציע? מלוח? לא, לא מתחשק. מתוק אולי? יופי. זה באמת משהו שעוד אף פעם לא טעמנו.
כמה טוב שנסענו לחופש. ומה עכשיו? אהה, בערב יהיה כאן, קוסם? מעולה. ומה עד הערב? ...
החופש עובר על כולנו באותה תחושה כולם רוצים להספיק. ולעשות עוד ועוד. באונית החיים כולם רוצים להנות. וכל טיול שהתבצע וכל מסיבה שנערכה נשמעים חלומיים עד ששומעים מה השכנים עשו.
וואוו. איך שההם מנצלים את החופשה. אולי גם אנחנו?
ויענך וירעיבך - עינוי מתוכנן
ויענך וירעיבך ויאכילך את המן. אלו המילים שאומרת התורה על האוכל השמיימי הזה. אוכל טעים ומשביע ואפשר להרגיש בו כל טעם. זה לא אוכל של עינוי. אבל זה אוכל של גילוי. התורה מגלה לנו כלל נפלא. שאם אדם רוצה לחיות הוא חייב לקיים את הענין הנשגב הזה של "ויענך וירעיבך ויאכילך את המן". אי אפשר לאכול מן וגם לאכול את כל השאר. אם אתה אוכל מן אז אתה כבר לא צריך שום דבר אחר. כבר יש לך את כל הטעמים. וכל הדמיונות .
אומר האדמור בעל הסולם: במן יש עינוי לרצון העצמי לקבל ולאגו הבלתי פוסק שהורס לאדם את טעם החיים.
לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן
זהו אוכל שמכשיר אותנו לקבל את התורה. לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן. היתה מטרה לאוכל הזה. שנתרגל להוריד את התאוות. שנתמקד במה שיש ולא במה שאין. שנשמח שגם לאחרים יש אוכל. ושנדע שהכמות קבועה מראש. אח. איזה מרשם נפלא לחיים מלאי תוכן.
לא על הלחם לבדו יחיה האדם. ממש לא. הלחם הוא לא סיבת החיים. יש משהו אחר שמחייה באמת את האדם: מוצא פי ד'!!
'מה אכלתי?' מילא. העיקר' מה עשיתי?'
כל היקום חי וטורח וממציא ועושה כל כך הרבה פעולות כדי להשביח את 'לחמו' ומזונותיו.
מי דג דגים על שפת הנהר? גם העני שאין לו מה לאכול. וגם העשיר שכבר יש לו מפעלים ועובדים והוא מפנה לעצמו זמן ויושב על שפת הנהר כדי להתרגע ולתפוס דגים...
והנה, ארבעים שנה הולכים היהודים במדבר ואוכלים מן מהשמים. זה נותן לנו צמאון לדברים האמתיים. המנוע של האוכל הוא רק כדי שנבין כמה עצום ונשגב המנוע של המזון הרוחני. מה עשיתי היום? זו שאלה נוקבת יותר מהשאלה 'מה אכלתי היום'. כי מוכרחים למלא כל יום ושעה בעשייה ברוכה. החופשה הכוללת היא זמן לערכי אמת. הסיפוק האמיתי הוא במה שעשינו. נסגור כל ערב עם חשבון הזכויות. נעניק גם למשפחתינו את הערך הסגולי הזה. נחשב ביחד איתם את מה שהספיקו לעשות. זכויות מחוץ לבית המדרש, בתוך החופשה הגדולה - יכולים לברוא מלאכים מופלאים מלאי שמחה ואהבה. והם ההכנה הנפלאה לימי אלול המתקרבים ולחודש הרחמים והסליחות.