"האזינו השמים ואדברה" - מכריז רבינו משה - "ותשמע הארץ אמרי פי".
כבר בשלב זה אנו פורשים כנפיים ומטפסים אל על, לשמים, אותם הועיד משה (בין היתר) להיות העדים שלנו.
זאת מנין?
רש"י על אתר מציין שישעיהו הנביא אמר הפוך "שמעו שמים והאזיני ארץ", וזאת מפני שמשה רבינו היה קרוב לשמים לכן פנה אל השמים בתיבת "האזינו" (תיבה המסמלת השקבת יתר) ישעיהו לעומתו היה רחוק מהשמים לכן אמר "שמעו שמים".
ואמנם "האזינו השמים" הם דברי משה בפנייתו לשמים, כי הוא קרוב לשמים. אך צריך לזכור שזה היה במעמד הסנהדרין (זקני ושופטי ישראל, כמסופר בסוף פרשת וילך). הוי אומר: כל זקני ישראל קרובים לשמים ושייכים למילים אלו.
בנוסף: המילים "האזינו השמים" נכתבו בתורתנו הקדושה שנמסרה עבור כלל ישראל, מה עוד שישנה מצוה "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת" (לפי חלק מן הדעות המצוה לכתוב "שירת האזינו" בלבד). הוי אומר: בחינה זו של משה שהיה קרוב לשמים שייכת לכל יהודי ויהודי.
מעתה עלינו לפרוש כנפיים ולעלות לשמים ולהתבונן ממעוף הנשר על המתרחש בארץ.
וזו בדיוק מטרת פרשתנו, לטפס על משק כנפי ההיסטוריה ולהתבונן "זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור . . בהנחל עליון גויים . . כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף יפרושֹ כנפיו יקחהו ישאהו על אברתו . . ה' בדד ינחנו . . ירכיבהו על במותי ארץ . . וישמן ישורון ויבעט . . לו חכמו ישכילו זאת יבינו לאחריתם . . כי מגפן סדום גפנם ומשדמות עמורה ענבימו ענבי רוש אשכולות מרורות למו חמת תנינים יינם וראש פתנים אכזר . . כי אשא אל שמים ידי ואמרתי חי אנכי לעולם . . הרנינו גוים עמו כי דם עבדיו יקום . . וכפר אדמתו עמו"
אם לסכם את השירה, היא בעצם תמצית ההיסטוריה מנקודת מבט העם היהודי:
א. הקב"ה מחלק את תושבי כדור הארץ לעמים רבים (כמספר בני ישראל היורדים מצרימה - 70).
ב. הקב"ה לוקח את עם ישראל ממצרים להיות לו לעם, ומכניס אותם לארץ ישראל.
ג. בני ישראל חוטאים וה' משליך אותם אל ארץ אחרת…
ד. סוף טוב הכל טוב "הרנינו גוים עמו" בגאולה העתידה, כאשר אומות העולם יקבלו את חלקם על הפרעות והזוועות שביצעו בנו.
הרמב"ן מוסיף ואומר שבשירת האזינו רמוז כל פרטי המאורעות שהיו במהלך ההיסטוריה (כידוע בשיטת הדילוגים, וכהסיפור המופיע בסדר הדורות על תלמיד הרמב"ן ר' אבנר).
באחת משיחותיו הקדושות הסביר הרבי מליובאוויטש "שמים" אלו תלמידי חכמים ו"ארץ" אלו בעלי עסקים. התלמיד חכם מטבעו שואף לדעת עוד ולטפס מעלה מעלה להגיע אל החלק הרוחני שסכל דבר, לעומתו בעל עסק שואף מטבעו לקרקע כל דבר (וכהסגנון: "מה תכל'ס"?).
השילוב ביניהם הוא המנצח, צריך לקרקע את השמים, ולרומם את הארץ.
אפשר לבאר זאת כך:
השמים - מסמלים את הנצח, האין סוף.
הארץ - מסמלת את ההוה המשתנה.
תלמיד חכם הלומד תורה מתחבר אל הנצח (אורייתא וקו"ה כולא חד). בעל עסק שמרויח כסף ומתעסק במצות מתחבר אל ההוה.
השילוב הוא התכלית, גם בעל עסק חייב לקבוע עתים לתורה, וגם תלמיד חכם צריך מפעם לפעם להתעסק בעניני השעה בהם נכללים תפלה ומצוות.
לע"נ אבי מורי, ר' אליהו ב"ר אשר.
לתגובות והארות:
misraeli770@gmail.com