בשורות הבאות ננסה לתת קוים כללים לביאור הפסוק ע"פ משנתו של רבינו הזקן, בעל התניא.
א.
"קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר" - לכל אדם יש מוח בקודקדו (תניא פרק יז), ומוחו ברשותו. הוא יכול להתבונן ככל אשר יחפוץ, ירצה ילמד מדעי הטבע ירצה ישחק משחקי מחשב, קרי: לא יחשוב. (מאבי ז"ל קיבלתי שמחשב מורכב מאותיות מח-שב משתי סיבות: האחד כי המחשב חושב במקום האדם, והשני כי כאשר אנו שקועים במחשב המוח שלנו מפסיק לחשוב, אז אנחנו לא רעבים לא צמאים ולא עייפים… אפשר להבחין בילדים השקועים במחשב, הכל סבבה, מיד כשהילד ננער מהמחשב הוא צועק בגרון ניחר: א-נ-י ר-ע-ב)
אם רק ירצה האדם בקרבת הא-ל, יתבונן בגדולתו של הבורא והיוצר, בעולמו הגדול על כל פרטי ברואיו המופלאים כמתואר בפרקי שירה ועוד. יתבונן האדם בעצמו ובמהות חייו, ועד מהרה יבין שיש לו תפקיד וגורל, הוא יפנים ש"קרבת ה' לי טוב" וימאס בעבירות המפרידות בינו לבין קונו.
ב.
"קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד" - במילה "מְאֹד" נוסף תובנה חדשה (תניא פרק יח ואילך).
כבר בפרקים א-ב מניח רבינו את היסוד שלכל יהודי יש נשמה אלוקית, זו נשמה ייחודית שאינה נמצאת אצל גויי הארצות. הנשמה הזו מעצם טבעה ומציאותה מושכת אותו אל על, הכי גבוה שאפשר, הקב"ה.
בהיות שיש לכל יהודי נשמה כזו, בעירה פנימית ("נר ה' נשמת אדם") המושכת כלפי מעלה, אם רק יתבונן בעובדה זו מפעם לפעם, יזכר על אבותיו ואבות אבותיו שדבקו ביהדותם למרות כל הצרות והתלאות, עד כדי מסירות נפש, יבין ויפנים שגם הוא חוליה בשרשרת הנצח. זו המציאות אליה יהודי נולד, נשמה כזו הוא קיבל בירושה, בין אם הוא מכיר בה ובין אם חלילה… יהודי לא רוצה ולא יכול להפרד ולהתנתק מאלוקות. ולכן "קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד".
אממה, המשך הפסוק אומר ליהודי: "קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ". הוי אומר: עבודת ה' בפה (בְּפִיךָ) בלב (וּבִלְבָבְךָ) ובמעשה (לַעֲשֹׂתוֹ) היא קרובה לכל יהודי ויהודי.
ועל כך מקשה רבינו בעל התניא: וכי קרוב הדבר לעבוד את ה' בלב?
מילא, בפה (בְּפִיךָ) אפשר לדבר כל היום (תפלה תורה וכו').
מילא, במעשה (לַעֲשֹׂתוֹ) מצוות מעשיות (תפילין ציצית וכו') קרוב הדבר לעשותו.
אבל בלב (וּבִלְבָבְךָ), וכי קרוב אלינו לאהוב את ה' ברגש לבבי, ולירא מה' ברגש לבבי? וכשאלת הגמרא: "אטו יראה מילתא זוורתא היא" (תרגום: וכי יראה דבר קטן היא)?
על זה מבאר בעל התניא את המשך הפסוק: "בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ".
ג.
ישנם. שני סוגי רגשות, רגש רגשי ורגש שכלי.
נפשט את הדברים באמצעות דוגמא:
נחש ארסי, אדם שייתקל בנחש הוא יפחד מאוד, הלב ידפוק בעוצמה, הגוף יזיע וכו'. זה פחד רגשי הנמדד בקצב דפיקות הלב.
לעומת זה שנתקל בנחש, יש עוד שני סוגי בני אדם. אדם מבוגר שמבין את משמעות הסכנה בארס הנחש, וילד קטן שמעודו לא ראה ולא שמע על נחש, והיצור הזה (הנחש) שנראה כמין מקל מפותל הזוחל על גחונו דווקא מסקרן אותו.
שני אלה - האחרונים - ליבם אינו רותת, ובהשקפה ראשונה היה אפשר לחשוב שהם נבדלים מזה הראשון שנתקל בנחש וליבו רותת.
אבל לפי האמת, אם נתבונן נבין שהאדם המבוגר (שלא נתקל בנחש), אע"פ שאינו רותת באופן פיזי הרי הוא קרוב יותר לזה הרותת בתודעתו מאשר לילד הקטן. הוא אמנם לא רותת באופן פיזי, אבל זה רק החלק הטפל בהתנהלות כלפי נחש. הרי באם יראה נחש מיד יכנס אף הוא לחיל ורעדה, ויעשה את הפעולות הנדרשות כדי לשמור על עצמו, בשונה מן הילד שימשיך להשאר שלו, ולא יעשה כלום כדי להציל את עצמו.
ומכאן מגיע רבינו הזקן ליסוד החשוב:
התורה לא דורשת מהיהודי לב מפרפר מפחד, התורה כן דורשת ותובעת מהיהודי שיתבונן בגדולת ה' "מלך א-ל רם ונישא" בורא ויוצר הכל, מהמלאכים הגדולים "שרפים חיות ואופנים" עד החרקים הקטנים על כדור הארץ.
התורה דורשת מיהודי שיכיר את סיפורי יציאת מצרים ומתן תורה, כיצד הקב"ה בכבודו ובעצמו ("אני ולא מלאך אני ולא שרף") ירד למצרים ערות הארץ והוציאנו משם, קרע לנו את הים, האכילנו מן ונתן לנו את תורתו, "רצה ה' לזכותנו לפיכך הרבה לנו תורה ומצוות".
כאשר נבין כל זאת, נקלוט ונפנים שהרבה יותר מפחיד לאכזב אותו יתברך, מאשר לחטוף מכה או למות. ואמנם, לעיתים לבנו "לב אבן", הוא לא מתרגש מהתובנה הזאת, הוא לא נדלק משמחה בקיום המצוה, ולא מזדעזע מנפילת העבירה. על זה אומר רבינו הזקן: הרגש הפיזי הוא לא העיקר, העיקר זה התובנה במוח (שבאופן עקרוני מולידה אהבה ויראה) שמובילה אל קיום מעשה המצוות באופן מעשי. התובנה הזו תעניק לנו כח להתמודד עם תאוות היצר העצל, ותדריך אותנו להתגבר על הקשיים ולקיים מצוות, ובמשך הזמן הדברים יחלחלו לתוך הלב.
ישנו כזה וורט, כתוב: "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום - על לבבך": למה לשים את הדברים על הלב ולא בתוך הלב? אלא שלפתוח את הלב, זהו דבר קשה, לכן צריך לדעת את הדברים ולהניח אותם על הלב זהו הלב השכלי לב להבין, ב"ה יבוא היום וה' יפתח את לבבנו וכל הדברים יכנסו פנימה.
לכן, מבאר רבינו בעל התניא, כתוב "וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" הלב הנדרש מיהודי הוא לא לב רגיש ומרוגש אלא לב להבין (להבין גדולת ה', להבין אהבתו אלינו, להבין מעלת תורתו ומצוותיו להבין מעלת היהודי הנבחר וכו' וכו' וכו') ותודעה זו תוביל אותנו לעשיית המצוות בפועל ממ"ש.
לע"נ אבי מורי, ר' אליהו ב"ר אשר.
לתגובות והארות:
misraeli770@gmail.com