אחד מהרגעים המורכבים של העוסק בחינוך זה אותו הרגע בו צריך לעשות מעשה דרסטי ולפעמים כואב כמו להעזיב תלמיד מהמוסד, או להרחיק לתקופה, ובאותו מידה גם להורים שצריכים להעניש את הילד בביטול טיול, או ממתק טעים, בו בזמן שהילד/התלמיד ללא ספק הוא אהוב ונחמד ומתוק, אבל ההכרח לא יגונה והמעשה צריך להתבצע.
הדילמה והמורכבות בין הרצון החיוני להעביר לילד מסר שהמעשה שנעשה הוא טובתו החינוכית לבין הצורך להיות ממוקד במעשה החינוכי הנצרך והנכון לרגע זה היא מורכבות לא פשוטה, ודילמה שאם מבלבלים בין הסיטואציות ומענישים בשמחה או שמחים בענישה, יכול לגרום לנזק משמעותי לאורך ימים ושנים.
כאשר תלמיד זקוק לסיוע חינוכי, ומאחוריו נצבים הורים תומכים שרואים במחנכים שותפים לדרך, גם התלמיד מקבל את התהליך בצורה טובה יותר, אך כאשר התלמיד יודע שאם הוא מספר בבית להורים על דבר שנעשה עימו/לו ישר הוא יקבל גיבוי הורי למעשיו ולא משנה מה הוא עשה, היכולת לסייע לתלמיד שכזה הוא כמעט בלתי אפשרי.
אבל הרגש ההורי הוא טבעי לחלוטין, אמא ששומעת את הבן שלה "במצוקה" שנוצרה ע"י צוות היא פחות מכילה תהליך חינוכי, ויותר רואה את "המצוקה" של הבן שלה, ופה ניתן לפגוש כמה סוגי הורים יש את ההורה המתעניין ורוצה להבין שזה לגיטימי לחלוטין, יש את ההורה שמבקר ישירות אם כי שמשאיר פתח לשמוע את המחנך, ויש את עורכי הדין של הילדים שלהם, אלו שפותחים במונולוג הכולל כתב אישום, חקירה, אישומים, הוכחת צדקותו של בנם, והאשמת הצד המחנך בהיותו כזה שאינו ראוי להיות מחנך בכלל.
כל איש חינוך מכיר את סוגי ההורים הללו ואין פה שום חידוש, אך בחקר אל האמת מה ההורה יכול לעשות כאשר הוא שומע מבנו מחמדו שהוא נענש (כמובן לא באלימות חלילה) הוא פגוע וטוען שזה לא מגיע לו ואחרים לא נענשו במצב דומה, הרגש ההורי הטבוע בנו (וטוב שכך) צף ועולה, ורגשות של חמלה מתפשטים במרחב הרגשי שלנו עד כמעט חוסר שליטה על היכולת לראות את המציאות באובייקטיביות.
המורכבות הזו מלווה דורי דורות את היחס שבין ההורה למחנך, בדורות הקודמים נתנו למחנכים בדרך כלל גיבוי מוחלט וטוטאלי, מה שנתן למחנכים כוח אינסופי חסר רסן שהוביל לפגיעות חלקם קשות בילדים באלימות במגוון מישורים עם צלקות לנצח, בדור שלנו הטוטאליות נסדקה ובמקומה נבנית מערכת יחסים שונה, כזו התומכת בבן ובמחנך יחדיו, ושלכך הקונפליקט ברגע האמת גדול מדורות קודמים דווקא בדור זה.
אבל האמת מונחת לא ברגע הזה של הדילמה הנוכחית, האמת היסודית תלויה בהגדרת התפקידים של ההורה ושל המחנך בתוך המערכת החינוכית ובכלל בגידול הילד, לא פעם כתבתנו פה על הורים רבים שחשים שהילד שייך להם, כביכול הוא רכושם, בו בזמן שילדינו הם אוצר המופקד אצלינו (שיטת הרש"ר הירש) לא בידנו אלא על ידנו, אנחנו רק צריכים להוליך אותם כאשר הוא מונחים על ידנו, חובתנו לנתב את תנועות גופנו וידנו כך שהם יצעדו בדרך החיים כאשר הם מעל ידנו.
אבל ישנם רגעים בחיים שהילד נופל מהמסלול... יש לו מעידות, איך הוא יקום? תלוי איך הוא נפל! אם הוא היה על היד אז הוא ייפול לתוך היד, ותהקומה תהיה נוחה מכוונת ומדויקת בס"ד, אבל אם הוא כבר בתוך היד אז הנפילה תהיה אל התחתית שתחת ליד , תחתית שסופה לא ידועה, ראשיתו של החינוך צריך להיות כזה שמנחה את הילד/התלמיד איך לצעוד בחיים, כאשר הוא מנותב על ידי תנועות היד שהוריו ומחנכיו עושים, ולא להיות בתוך היד אלא מעליה.
פעמים רבות מתוך עודף דאגה או אהבה חונקת, דווקא הורים שאוהבים ורוצים לתת את הנשמה הורסים את עתיד ילדיהם, בכך שהם עוטפים אותם בעובר חיבוק ודאגה, במקביל הוא גם מתחנך, אם המחנך הוא טוב אז לרוב הוא יהיה מחנך שמניח את התלמידים על כף ידו למעלה ומנתב את דרכם, וברגע שיש נפילה הוא נופל לתוך ידו של המחנך, מאידך אותה נפילה אצל ההורה היא תחושה של איבוד הילד כי הילד נמצא אצל ההורה שלו כבר בתוך היד, והעודף אהבה חונקת עכשיו חשה במצוקה אמיתית ויסודית של איבוד הילד, מה שאין כן אצל המחנך הנפילה היא לתוך כף היד, והמענה שהוא ייתן עכשיו (לא מענה של אלימות או מענה קיצוני חלילה) זוהי חבל ההצלה של הילד, פה תהיה זו העבודה הקשה של ההורים לדעת להרפות לטובת הילד, ללוות את התהליך בתפילה לבורא עולם ובגיבוי לצוות החינוכי.
עבודתם של המחנך ושל ההורים לאחר מקרה שכזה יהיה לדעת להחזיר את הילד לחינוך כזה שהוא על כף ידו של ההורה ושל המחנך, כדי שחלילה בנפילה הבאה גם ההורה וגם המחנך יהיו גם יהיו באותו דרגה חינוכית כלפי הילד וגם יתנהגו מולו נכון.
בימי החופש/ בין הזמנים ההורים פוגשים את ילדיהם, והם גדלו משנה שעברה, והדילמות החינוכיות גדלו יחד איתם ולעיתים ללא היכר, רגעים אלו לעיתים יוצרים משברים שמשפיעים על כל המשפחה , ופה יבין כל הורה כמה חסד והכרת הטוב הוא חייב למחנכי ילדיו שעושים את שליחותו כל השנה ומתמודדים עם אתגרי חינוכם של ילדיו, ועד כמה הוא ההורה חייב להיות שותף יותר ובכל השנה עוד ועוד בהכרת ילדיו ומחנכיהם, לראות בהם שותפים ולא אויבים חלילה.
אבל ישנם רגעים שגם המחנך מרגיש שאין לו עוד מה להועיל, ברגע שכזה חובתו לגרום זעזוע ושברון מבוקרים, לעיתים זה מול הילד ולעיתים זה גם מול ההורים ששקועים עמוק באהבה חונקת של ילדיהם אהבה עיוורת המובילה לאסון, ורק שברי הלוחות יועילו.
בפרשת השבוע אנו פוגשים את שברי הלוחות של משה רבינו אחרי חטא העגל, הרש"ר הירש מפרש את התהליך שקדם לשברי הלוחות ומדוע שבראותם, וכהרגלו משתמש בשפה חינוכית ממדרגה ראשונה, שבהחלט יכולה ללמד אותנו רבות.
רש"ר הירש דברים (פרשת עקב) פרק ט פסוק טו – יז- על שתי ידי: הם היו מונחים על שתי ידי, לא אחזתי בהם ולא החזקתי אותם אלא הייתי רק נושאם ומביאם. (יז) ואתפש. עד כה נשאתי אותם על שתי ידי, הייתי רק הנושא והמביא של אוצר שהופקד בידי. כאשר ראיתי את חטאכם, תפשתי אותם, פעלתי ביזמת עצמי, על פי החלטת עצמי, הבנתי ששליחותי הסתיימה, ותהיה זו בגידה באוצר שהופקד בידי, אם אעשה אתכם לשומריו:ואשלכם מעל שתי ידי - השלכתי לארץ את מה שהופקד בידי על מנת שאביאנו אליכם.
האוצר שמופקד בידנו צריך להיות מונח על ידנו, זהו תפקידנו, לנווט ולנתבם, ולא בתוך היד, וכשרואים שהמצב הוא חטא, צריך להבין שהשליחות הסתיימה, ותהיה זו בגידה באוצר שהופקד בידי, אם אעשה אתכם לשומריו:ואשלכם מעל שתי ידי - השלכתי לארץ את מה שהופקד בידי על מנת שאביאנו אליכם.
הכותב הינו ראש ישיבת ברקאי חיספין