מזה מספר שנים אני מקפיד לקיים לתלמידיי מסע של מספר ימים הכולל הליכה ולינה בתנאיי שטח לא קלים, אנחנו מקפידים בצוות שלא לקרוא לזה "טיול", אלא "מסע"! קודם למסע מתקיים שיח מעמיק על מטרותיו, על הקושי שבו, על דרכי התמודדות וכל הכנה מנטלית נפשית אחרת הנדרשת מעבר להכנה הפיזית לפי כל כללי החוק לביטחונם של תלמידנו לחומרה.
בכל שנה אנו פוגשים תלמידים שמתקשים להבין מה המטרה שלנו, "תנו לי בריכה/ ים/ אטרקציות שונות אני יבוא בשמחה אבל מה יש לכם ממסע שהולכים והולכים בלי פואנטה" והשאלה מחזקת אותם וגורמת להם להתנגד ליציאה למסע שכזה, מה באמת התשובה למה אנחנו רואים בזה ערך חשוב כל כך??
ע"מ להבין, תרשו לי להציג תרגיל מתמטי פשוט- אם לפני מספר שנים בכדי לבצע פעולות בנקאיות נאלצנו להגיע פיזית לבנק להמתין בתור לבצע פעולות וכו' היום בכף היד שלנו נמצא סניף הבנק עם המנהל ושלוחותיו, כנ"ל לשלוח דואר, ולעשות קניות, ואפילו ללכת לרופא, להתקשר, ועוד ועוד נחסך לנו זמן רב בחיים שהיה "מבוזבז" על דברים שהיום נעשים בלחיצת כפתור בכף היד, אם כך הם הדברים אז להיכן נעלם הזמן שחסכנו? היה אמור להיות לנו ביממה הרבה זמן פנוי בזכות זה, המציאות מוכיחה הפוך, היתכן?!
מה הרווחנו ומה הפסדנו בזכות הטכלנוגיה המתקדמת הזו? הרווחנו שאנו מתאמצים פחות, החיים יותר קלים ונגישים, לעומת זאת הפסדנו את איכות הזמן שהינו משקיעים בלהשיג את אותם דברים, זמן ההשקעה כגורם בפני עצמו הוא ערך חשוב מאוד בחיים, הוא הערך שבו האדם מחנך את עצמו שכל דבר בחיים זקוק לחשיבה, זקוק להכנה והשקעה, על הדרך נוצרים קשרים עם אנשים ומתלמדים לשוחח נכון, יוצרים קשרי אנוש, מפתחים רגשות שונים, ובעיקר שולטים על דחיית הסיפוקים, אז נכון שהרווחנו זמן כביכול שאנו נשארים במזגן בבית ולא נאלצים לצאת נדוד על סניף הבנק בחום או בקור, אבל הפסדנו את כל האקלים שבדרך עד הבנק, את כל הכישורי חיים הנרכשים בבריאה המורחבת, הרווחנו זמן בשעון הפסדנו איכות של זמן לחיים.
יש ערך במסע הפרטי של כל אדם בחייו, נפילות ועליות, הצלחות וכישלונות, בלי קשר למטרת המסע, אלא כערך בפני עצמו מערך ששמו "מסע" בלי יעד בסופו, ואם נרצה להחליף את השם של המסע במילה נרדפת נקרא לה "תהליכים" או בהרחבה "תהליכי הבית ספר החינוכי של החיים" וכשמפסידים אותו אולי השיגו מטרות אבל הם חסרות תוכן, הן חלולות וריקניות.
זה המטרה של המסע עם התלמידים, לתת ערך לזמן המסע גם בלי נקודות יעד חיוניות ועיקריות.
לצערנו אנחנו פוגשים לעיתים בני נוער שחייהם התרוקנו מתוכן, זה בא לידי ביטוי בכך שהם מתקשים לחוות התמודדויות, כל קושי הופך לבלתי נסבל, ועל אחת כמה התמודדויות קשות באמת שנוכחים בחיינו ללא הזמנה ותיאום, או אז החיים ספק שווים למול אותם ההתמודדויות בתחושתם, רמת וכמות התלונות והיכולת הבלתי מרוסנת להעביר ביקורת בדרכים שונות, גורמות להם לראות את עצמם כמרכז החיים ואת כל אנשי החינוך והוריהם כמשרתיהם הנועדו לספק את צרכיהם (לצערי יש גם מערכות חינוכיות שחושבות כך), הרבה מזה מגיע ממקום של חוסר רצון לחוות תהליכים, אלא רק מטרות ותנאי שהם בקלות.
הרש"ר הירש בפרשתנו מדייק ממילות הפסוק ההפוכות: ויכתב משה את - מוצאיהם למסעיהם על - פי ה' ואלה מסעיהם למוצאיהם מדוע הפך את סדר מסעיהם ומוצאיהם? "ודאי יש משמעות לשינוי בסדר המילים. המסע והחניה היו תמיד "על פי ה'" כאשר ה' הורה להם לצאת ממקום החניה, הוא נתכוין שישיגו מטרה, והנהגתו המחנכת של ה' תָּרָה להם מקום חדש לחניה המסוגל להשגת אותו תכלית. כל המסע היה בו משום התקדמות; המסע היה תכלית המוצא, וכך היו כל "מוצאיהם למסעיהם". היפוכו של דבר בעיני העם בכל מקום ששהו בו לא היו מרוצים. כשהגיעה השעה לצאת מן המקום, היתה להם היציאה לתכלית; אחת היא להם לאן יסעו ובלבד שיצאו מן המקום ששהו בו עד כה. הם נסעו על מנת לצאת ממקומם, וכך היו כל "מסעיהם למוצאיהם"
וכאן נשאלת השאלה איך מחנכים והורים יכולים להתמודד עם קושי כזה, עם חינוך של דור שחיי חיים שכאלו? מה העתיד טומן בתוכו אם ההווה כך נראה? האם יש בכלל למה ולמי להשקיע?
קל לנו כאנשי חינוך לעמוד ולשאול את השאלות האלו על אחרים, אבל בואו ננסה יחד לשאול את זה על עצמנו, איך הקב"ה מסתכל עלינו? האם לא הבטחנו מספיק פעמים שנשתנה? על בסיס מה אנחנו מבקשים גאולה שלמה? על בסיס מה ניגש עוד חודשיים לימי התשובה? האם אנחנו עומדים ביעדים, הבטחנו לבורא עולם שאנחנו בתהליך של רצינות.... הבטחנו אבל לא הבטחנו לקיים??
מייאש???
ממש לא!!!
תביט בעתיד ולא על העתיד ותחייה את ההווה !!!
הרש"ר הירש בפרשתנו מגלה סוד נפלא, שנכון לנו כלפי תלמידנו וילדנו, ולנו כלפי בורא עולם, יסוד התקווה של הגאולה הפרטי והכללית: "וה' שוכן בתוך בני ישראל, אפילו חיי העם עוד רחוקים - בפרטים שונים - מתכלית שלמותם; הוא שוכן בתוכם - אפילו יש בהם עדיין פגמים שונים הקשורים לעולם הטומאה. הוא קרוב לישראל בכל עיתות ההוה מתוך שהוא נותן את עיניו בשלמותם המוסרית שבעתיד, ושלמות זו תושג על ידי חסד ה' המחנך אותם לקראתה. למען אותה שלמות העתיד ולמען קירבת ה' שבכל עת הרי זו החובה המוטלת על הכלל: עליו לשאת ברמה את הדגל שכל התקדמות אל אותו עתיד תלויה בו. חברת האדם שה' שוכן בה חייבת לבטא את מעלת האדם ושומה עליה להביא לידי ביטוי שהאדם נברא בצלם אלקים. כך היא תשמור על עקרון הטהרה מול כל הגילויים של הטומאה, ורוח הכלל תהיה ראויה למי שאמר על עצמו: "אני ה' שכן בתוך בני ישראל"
הזכות של חניכנו, הזכות שלנו, זה איך נראה בעתיד, בורא עולם בטוח בנו שנראה שם טוב ועל סמך זה הוא יביא את הגאולה השלמה, גם אנחנו לצד הנחלת הבנת הערך שבתהליכים, שבמסע, חובה עלינו לראות את הילד בעתיד, להיות בטוח בו שהוא יהיה מקסים כשהוא יגע לשם, אם נפקפק ביכולת שלו להגיע לשם אז נפגע בו ובנו, אבל אם ניתן לו בטחון שהוא יכול וראוי להגיע רחוק, גם אם יש לו נפילות וקשיים, אז בס"ד הוא יגיע לשם.
בימים אלו שאנו נכנסים לימי התבוננות מעמיקה על יחסינו עם בורא עולם ותקומת וחורבן ביתו, חובה עלינו לדעת שלצד שנות הגלות והגאולה הבלתי שלמה, ושאלת עד מתי שזועקת כל יום בצרות רבות וקשות, לצידם מונחת הבטחה שתתקיים ללא כל פקפוק בין אם נהיה זכאים לה ובין אם לאו, ואיך נוכל לממש את אותו קופון המובטח לנו? ע"י שנהיה בטוחים שזה אכן יקרה בלי שום קשר לזכויות שיש לנו או שאין לנו, אלא אך ורק בזכות ההבטחה שהקב"ה הבטיח לנו, וכך כתב הרמח"ל בספרו דעת תבונות (אות לו):
"ואמנם המאמין ביחוד ומבין ענינו, צריך שיאמין שהקב"ה הוא אחד יחיד ומיוחד, שאין לו מונע ומעכב כלל ועיקר בשום פנים ובשום צד, אלא הוא לבדו מושל בכל. זאת נחמתנו בעניינו, כי לא על מעשינו יפקוד, ולא לזכותנו ימתין, או מחסרון מעשים יחליפינו ח"ו, אלא מפני השבועה אשר נשבע לאבותינו והברית אשר כרת. הנה אפילו אם לא יהיה זכות בישראל - כשיגיע עת מועד, יום נסתם בלבו, הנה על כל פנים יושיענו ודאי, כי אדון כל הוא, ויכול לעשות כן כשהוא רוצה"
האמונה הזו היא האמונה בגאולה העתידה שלנו והיא האמונה בגאולת חינוך ילדנו וכמו שהסביר אחד מענקי דורינו זיע"א: "- 'וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נידח'. הקב"ה מסבב סיבות שסוף-כל-סוף, כל יהודי יחזור אליו. זו השגחה פרטית מלמעלה בנוגע לכל יהודי. בפרט כאשר מדובר ביהודי שלמד תורה בעבר, באיזה אופן שיהיה – לשמה או אפילו שלא לשמה. ליהודי כזה יש זכות והשגחה מיוחדת, ונותנים לו מלמעלה עניינים מיוחדים שדוחפים אותו להתעורר ולשוב אל הקב"ה"
בימי בין הזמנים, ימי החופש, ימי התעסקות בחורבן הבית, צאו עם ילדיכם למסעות נפשיות ופיזיות לימדו אותם את הערך שבמסע הגם שהוא ללא תכלית ברורה, התחזקו יחד בהבטחה שהעתיד הוא מיוחד ומובטח, רק אם נאמין בו בכל לב ולב.
הכותב הינו ראש ישיבת ברקאי חיספין