א. השבת נקרא ב"ה בתורה הקדושה את המצוה הגדולה והחשובה, מצות "ואהבת לרעך כמוך", וכפי שרבי עקיבא העיד עליה שהיא "כלל גדול בתורה".
ב. במקביל, ב"ה השבת נתחיל בקריאת פרקי אבות (יש מנהגים שכבר התחילו בשבת שעברה) ובפרק הראשון בפרקי אבות אומר התנא הלל הזקן "הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".
ג. במקביל, השבת ב"ה נברך את חודש אייר. חודש אייר הוא חודש מיוחד המצטיין בכך שבמשך כל החודש כולו אנו מקיימים מצות ספירת העומר. בספירת העומר כידוע מצווים אנו לתקן את המדות, כהכנה לקראת מתן תורה, וכפי אימרת חז"ל הידועה: "דרך ארץ קדמה לתורה".
ע"פ שלושה ציוני דרך אלו, נלך כעת בשביל המדות ונדון במצות "אהבת ישראל".
לכל לראש חשוב לזכור ש"אוהב את הבריות", בא לפני "מקרבן לתורה".
ועוד חשוב לדעת ולשים לב שאהבת הבריות היא הוראה העומדת בפני עצמה. כלומר: יש החושבים שהלל הזקן אמר כאן דבר אחד, "אוהב את הבריות - בשביל - לקרבן לתורה". זהו שלא, הלל הזקן אמר כאן שני דברים: א. "אוהב את הבריות" וזה הוראה העומדת בפני עצמה, שבאה בחשיבותה עוד לפני החלק השני ב. "ומקרבן לתורה", שחשיבות הוראה זו היא שניה לעצם "אהבת הבריות".
הרבי מליובאוויטש מציין לחילוק מעניין בין דברי רבי עקיבא לדברי הלל הזקן: "רבי עקיבא אומר: זה כלל גדול בתורה", הוי אומר: זה אמנם כלל גדול, אך לא כל התורה כולה. לעומתו הלל הזקן אומר (שבת ל.) על מצות "ואהבת לרעך כמוך" - "זה כל התורה כולה".
מה נקודת החילוק ביניהם?
מבאר הרבי כך: רבי עקיבא מסתכל על יהודי הנמצא בעולם, נשמה בגוף, יש לנו מצוה לאהוב אותו "כמוך". כולמר: כמוני. הכיצד? איך נבוא לאהוב חבר בדרגה כזו גבוהה?
על זה נתן רבי עקיבא עצה פשוטה: "זה כלל גדול בתורה" לכל כלל יש פרטים, "ואין בכלל אלא מה שבפרט". ומה הם פרטי "הכלל הגדול" הזה של "ואהבת לרעך כמוך"? הם כל המצוות שבין אדם לחבירו (לא לתשקרו, לא תגנובו… לא תקום ולא תטור… ביקור חולים ניחום אבלים הלוית המת וכו' וכו') כאשר נקיים את הפרטים נבוא מהם אל "הכלל הגדול" "ואהבת לרעך כמוך".
לפי זה יוצא שרבי עקיבא מדבר פרקטי; כאשר מגיע אדם 'ריאלי' הנמצא בעולם הגשמי וצועק, היתכן? כיצד אוהב יהודי אחר כמו שאני אוהב את עצמי? זה לא שייך…
על זה בא רבי עקיבא ועונה לו: הי, תירגע, לא מצפים ממך ל"אהוב"/לחנוק מלאכים ברגש עילאי מופרז… רק דורשים ממך לקיים הרבה פרטים של מצוות "בין אדם לחבירו", ומהם תבוא - ממילא - לאהבה (ובזה כל אחד לפי ערכו ושיעור לבבו).
לעומתו הלל הזקן מטפס גבוה הרבה יותר; "הוי מתלמידיו של אהרן" זה "הכהן הגדול" "איש החסד" שמדליק מעלה ומיטיב את הנרות ("נר ה' נשמת אדם") "באהבה", הוא מעלה כל יהודי ומסתכל עליו כפי שהוא בשורשו ושורש נשמתו "חלק אלוק ממעל ממש". בהתאם לכך דורש הלל הזקן אהבה אלוקית שבאה מצד נשמת היהודי.
והיא היא "כל התורה כולה", כל עצמה של התורה לא ירדה לעולם אלא בשביל עם ישראל, בניו של מקום, וכפי שהמדרש (תנא דבי אליהו) ממשיל זאת לבן של מלך (בני ישראל) שהיה המלך (הקב"ה) מחפש לבנו מורה מלמד ומחנך שיורה לבנו הוראות כיצד להתנהג (תורה - הוראה), כל עצמו של המחנך לא בא אלא בשביל בן המלך, אי לכך, אהבת בן המלך היא היא הכוללת את כל התורה - הוראה - כולה, וקודמת לה.
ומכאן המסקנה שלנו בדברי הלל הזקן:
אני לא אוהב יהודי כדי לקרבו לתורה, אלא בדיוק להיפך: אני מקרב יהודי לתורה כי אני אוהב אותו.
כשם שאני אוהב את בני, ולכן אני נותן לו מפעם לפעם ממתקים, ולכן אני מחנך אותו ומלמדו בינה, ולכן אני מראה לו כיצד להתנהג באופן הראוי הן מן הצד האנושי והן מן הצד התורני, והכל כולל הכל (כל מה שאני משקיע בבני) כלול בעצם אהבתי אליו.
כך אני אוהב כל יהודי, ולכן אני מראה לו כיצד כדאי לו להתנהג, באופן שאבא בשמים ירווה ממנו נחת. וככל שנדע להעריך ולאהוב את נשמת היהודי יותר ויותר, כולל גם נשמתי שלי, כך נרוץ לקרב את הנשמה אל צור מחצבתה.
הלא כך אמרה תורה "ואהבת לרעך כמוך", "כמוך", כלומר: עליך לאהוב גם את עצמך, לא אהבה בשרית ומגושמת אלא אהבה הבאה מצד הנשמה, שממנה יבוא בהמשך "כל התורה כולה".
וזה - אהבת ישראל ברמה הזו - היא לא רק "כלל גדול בתורה", אלא - תכלית - "כל התורה כולה".
שבת שלום.
לע"נ אבי מורי, ר' אליהו ב"ר אשר.
לתגובות והארות:
misraeli770@gmail.com