"יש לי שאלות באמונה" זהו משפט של בני נוער חלקם בני הישיבות עדיין, וחלקם לשעבר, ישנם אנשי צוות שנבהלים מראש מעצם השיח ומגיעים לשיחה שכזו בעמדת מגננה כדובר היהדות, וישנם אנשי צוות ורבנים שיודעים להכיל להקשיב לשמוע ולענות את הנדרש.
הנדון האמתי בסוגיה שכזו היא איננה רמת סוג ותוכן השאלות והתשובות, הדיון העמוק הוא: השאלה! ולא, אינני מתכוון למושג המוכר "שאילה איז טרייפ" (שאלה זו טריפה) אמירה השוללת את היכולת לשאול ולייצר מחשבה שואלת, אלא הנדון הוא מה באמת הנער/ הבחור מתכוון לשאול, מה האמירה שבתוך השאלה.
לפני מספר שנים באמצעיותו של שיעור בנושאי אמונה התגלגלו הדיונים לכדי הנושא הפופולארי באותם ימים "קווי האוטובוס המהדרין" המופרדים בצורת גברים לפנים, נשים אחור, והצעקות היו סביב נושא זה עד לב השמים, לכאן ולכאן האם הגישה נכונה, בשיעור הבא הדיון כמעט באוטומט התגלגל לדיון זה שוב, עד שבשלב מסוים סיכמתי עם התלמידים שבשביל לחסוך זמן לכולנו ולהתמקד בגוף נושא השיעור, מספיק יהיה להשתמש במילת הקסם "אוטובוסים" וכולנו נבין את רצון האומר בקוד בלבד ומשם נמשיך לעיקר הנושא ולא נסטה, ואכן כך היה, עד שבשלב מסוים שאלת ההפרדה כבר לא הציקה להם גם בלי שהם קיבלו תשובה עליה, ואדרבא זה הפך לקרקס "שלא נגיע לשיעור האוטובוסים" הם היו צוחקים.
בטווח של שנים אני חוקר לעצמי שוב ושוב את סוגיית "האוטובוסים" מנסה להבין מה גרם להם עצמם מעוררי השיח הזה להפסיק באותם דיונים, שעוררו אצלם אנטגוניזם ברמה גבוהה שכזו, ברבות השנים הפנמתי שיש שאלות בשביל תשובות ויש שאלות שהם עצמם התשובה, ואולי הם שאלות של תירוץ בלבד.
במאות שיחות שקיימתי עם נערים רבים, פגשתי גם כאלו שהצהירו שיש להם שאלות קשות ביהדות, ולשם כך קבעו איתי את השיחה, ואכן הם הגיעו מצוידים לאותם שיחות עם שאלות חלקם קשות ביותר ובכובד ראש, לאותם שיחות היו כללים קבועים: א. השיחה מתקיימת במשרד בצורה מכובדת ולא בכתה תוך כדי שיעור כדי שיהיה רק עם השואל והמשיב, ב. נושא השאלה/הדיון מוגדר מראש ע"מ שהמשיב יוכל להתכונן לדיון ג. הדיון הוא לא ויכוח ולכן הוא מתקיים בנועם ללא כניסה לדיבור אחד של השני, ד. בסיום כל שיחה נכתב סיכום שיחה ע"י השואל ומה התובנות שהתחדשו לו ועל מה קיבל תשובה ועל מה לא.
צורת שיח שכזה יצרה אצל שואלי השאלות (שללא ספק חלקם נעזרו בגוגל ויקיפדיה ובעוד מקורות בהכנת השאלות) רצון כנה להגיע לתשובה, הקבוצה שהגיע ע"מ להישאר בשאלה הדיון איתם היה נערך לכל היותר שעה אקדמית כי כללי הדיון לא התאימו להם הם חשו שהשאלה עומדת לקבל מענה או להיסתר , אלו שהגיעו בכנות עם שאלות שהציקו להם הדיונים לקחו שעות רבות בנועם ומתינות, היו אחרים שמראש שללו את צורת הדיון שכזה ולא הסכימו לעמוד בכללים, הפריע להם כמה דברים: לכתוב/להודות על דף שהם קיבלו תשובות, הפריע להם לא לצעוק ולהתווכח, הפריע להם שהנשוא חייב להיות ידוע מראש ולא נשלף מהמותן, ולכן הם היו מתפוצצים עוד טרם הפגישה או בתחילתה.
תופעה מעניינת שהתרחשה הייתה שחלק מהשואלים כשהרגישו שהם בסכנת קבלת תשובה והבנין עומד לקרוס התריסו משפטים שאמורים היו להכאיב לי על נושאים קדושים ביותר כמו שבת, תפילה, תפילין, כשרות, גדולי ישראל, ועוד ועוד, ודווקא כשהם ראו שאני לא מתרגש מהשאלה, הם התרגשו מזה, ושם הייתה נקודת שבירה שהודו שאין להם שאלה אלא קושי אחר וכדלהלן.
מכל האמור הסקתי שהשאלות בחלקם הגדול לא נשאלות לשם השאלה, אלא לשם הצדקה של דרך שהם בחרו בחיים, להרגעת נקיפות המצפון, היות שהיו צדיקים שדאגו להפנים להם שמי שעוזב את בית המדרש הוא מיד הופך לפורק עול ועוקר את התורה כולה ועובר על החמורות שבה, מה יעשה הילד ולא יחטא בהגיעו לתחושה שאיננו יכול עוד לחבוש את ספסלי בית המדרש בעקבות קשיים כאלו ואחרים, והרי לימדו אותו שלפי התוכנית המקורית הוא אמור עכשיו לפרוק עול, והוא צריך למצוא לזה צידוקים במקורות, ומשם הוא מגיע ל"שאלות באמונה".
המענה האמיתי לנער כזה, יהיה כשהוא יבין שאין לו שום קושי, כשהוא יבין שהדחף שלו הוא טבעי, וכשהוא יקבל תחושה שהדרך שהוא בחר בה עדיין יש לו את הזכות להישאר בה שומר תורה ומצוות, אט אט הוא גם יגלה שאין לו שאלות לא על אוטובוסים, ולא על השואה, ולא על שבת, ואינו צריך לתמות יסודותיו בשאלות, אלא בתשובות, אבל כל עוד תבעבע בקרבו התחושה שהוא פורק עול בל נתפלא אם הוא יחפש להצדיק את דרכו בשאלות דמה וסרק מציקות ומתריסות ככל שיהיו.
בדורנו ההתמודדות המשמעותית היא החושניות, ההתמודדות הגדולה עם הגירויים החושיים הבלתי פוסקים בכל פינה, התמודדות זו לא הייתה כמוה מעולם, הרשתות והמדיה מזמנים גירויים אינסופיים שרבבות של חוקרים לא יצליחו לעמוד על תוכנם וטיבם ודרך ההתמודדות איתם, האמת צריכה להיאמר ההתמודדות הזו היא לא פרופורציונלית להתמודדויות של דורות עברו, אין תפיסה לדור ההורים והמחנכים מהי ההתמודדות של הנוער של היום, אם איזה חושניות והתמודדות מתמודדים הדור החדש.
ההתמודדות עם יצר החושניות יוצר מצב שמלבד עצם הנפילה הוא גם מעביר מסר סמוי של חוסר שייכות לעולם התורה והקדושה, ולכך יש כאלו שמנסים לבודד את מי שמתמודד בזה מתוך עולם התורה, ופה קיים הפרדוקס הגדול מצד אחד רצון לשמור על עולם התורה נקי מכל התמודדות ומאידך אולי קיים רצון לא להפסיד את המתמודדים, המצב שנוצר הוא שבמקום לתת קונטרה דקדושה למול כוח הגירוי של החושניות עוזרים להם ומובילים אותם במסלול המוכתב על ידי כוחות הטומאה ומנדים אותם מהיכלי התורה, אין ספק בהחלט יש מקום לנהוג בזהירות כלפי בני הישיבות ולשמור עליהם, אבל מאידך אין מקום לנהוג בבידוד כפוי כלפי אותם מתמודדים שבעצם נפילתם בשבי היצר הם גם מקבלים גושפנקא של בעיטה מהקהילה ומהיכלי התורה ובעצם סוללים להם את הדרך החוצה.
לו נדע לבודד את ההתמודדות עם יצר זה מול האדם עצמו שהוא אומנם נופל אבל עודנו בשר ודם בן האומה היהודית שקיבל תורה בסיני כמוני וכמוך, בדרך זו נרוויח רבים מצעירי ישראל שבטוחים שיש קשר בלתי נפרד בין הנפילה בחטאים לעזיבת דרך התורה והמצוות, הנפילה היא נפילה ללא ספק אבל חייבת להינתק מהתובנה שהנופל נגזר עליו גזר דין מוות רוחני.
כאשר בלעם עוזב את בלק המאוכזב, הוא מסנן מילים בודדות שחז"ל מלמדים אותנו את עומקם: תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף קו עמוד א "הנני הולך לעמי לכה איעצך אשר יעשה העם הזה לעמך, עמך לעם הזה מיבעי ליה! - אמר רבי אבא בר כהנא: כאדם שמקלל את עצמו ותולה קללתו באחרים, אמר להם: אלהיהם של אלו שונא זימה הוא" בלעם יודע את התהליך שאפשר לגרום ליהודי להגיע גם לדרגת כופר! כפי המבואר בהמשך הגמרא שם, והוא ממליץ להפעיל את יצר החושניות, בניסיון זה גם דור דעה כדור המדבר יכול ליפול.
ושכך אנו מוצאים את אחת המגפות הגדולות שהיו בהיסטוריה היהודית ככתוב בבמדבר פרק כה פסוק ט "וַיִּהְי֕וּ הַמֵּתִ֖ים בַּמַּגֵּפָ֑ה אַרְבָּעָ֥ה וְעֶשְׂרִ֖ים אָֽלֶף:" הרש"ר הירש עושה חשבון מצמרר "(ט) ארבעה ועשרים אלף. בחטא העגל נפלו רק שלושת אלפים, ואף על פי שהיו שם עוד חוטאים נוספים שמתו מוות פתאומי, הרי נראה שמספר הנופלים כאן היה גדול הרבה יותר. פולחן אלילי של פריצות חושנית חמור לאין ערוך מטעות מטפיסית של עבודה זרה גרידא"
החטא שבזה נכשלו היהודים במוצהר זה לא היה עבודה זרה, אלא היה זה התרגיל המסריח של עובדי בעל פעור על מנת שיחטאו ויגיעו בסוף לעבודה זרה, הדרך הייתה של גירויים וחושניות, אם הם היו נעצרים בתהליך זה הם לא היו מגיעים לעבודה זרה וגם לא היה נגף, כאשר יודעים לגדוע את ההתמודדות עם מצבים שכאלו ולא לעודד אותם ולתת להם גושפנקא דתית ותעודת נופל רשמית, אם יגדע התהליך בשלב של ההתמודדות עם היצר והפיתויים לא נמצא אותו עסוק בעבודה זרה בהמשך.
הדרך היחידה להתמודד ולהדריך את הנוער בדורנו הוא להכיל אותם באהבה, מצד אחד לזכור שאלוקי ישראל שונא זימה מצד שני לזכור שכל יהודי הוא יהודי ויש לו מקום כיהודי בדרכו הוא בכפיפות לשולחן ערוך ובלי פסילה של שום יהודי בעקבות בחירה כזו או אחרת, אם נאחוז בזה לעומת זה נבטל להם את כל הקושיות והשאלות בלי שנצטרך לשום ידע ע"מ להשיב תשובות.
הכותב הינו ראש ישיבת ברקאי חיספין
הצגת כל התגובות