מילתא דבדיחותא תחילה:
פעם יושב לו אדם בביתו ולפתע ראה חפרפרת יוצאת לו מתוך הבלטה.
הוא התחיל לצעוק עליה: מה את עושה? מה את עושה?
השיבה החפרפרת: "מחילה" "מחילה".
(בהמשך נבין את הקשר של הבדיחה לכאן)
**
"וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גּוֹרָלוֹת גּוֹרָל אֶחָד לה' וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל" (ויקרא טז. ח.)
הגמרא מציינת ששני הכבשים היו נראים בדיוק אותו הדבר "שוים בקומה במראה ובדמים".
אך אם אכן הם בדיוק אותו דבר, לשם מה צריך לעשות גורל? מה זה משנה איזה כבש ילך לאן?
כדי לשֹבר את האוזן ניתן דוגמא: לפנינו שתי תפוחים בדיוק אותו דבר, אותם נצטרך לחלק לשני ילדים מתוקים. האם נעשה גורל איזה תפוח ילך לכל אחד? זה יהיה די תמוה.
ומסתבר שהגורל התמוה הזה הוא הוא הוא מהותו של יום הכפורים, כפי הידוע שכפורים הוא כ-פורים, ו"פור" הוא גורל. הנה לנו "יום הגורלות".
מה הענין של הגורל הזה?
מבאר בעל התניא:
יום הכפורים הוא יום כפרת העוון, משמע יש עוונות שצריך לכפר. כשיהודי עובר עבירה הרי הוא מתנהג כמו גוי, ועל זה הוא צריך סליחה ומחילה וכפרה מה'.
רק שאלה:
למה שה' יסלח לו? יש כלל האומר: "שברת, תשלם" "קלקלת, תתקן". למה שה' יסלח?
גם תמוה:
וכי הקב"ה אכן נפגע מעבירות עד שיצטרך לסלוח? הרי "אם חטאת מה תפעול בו"? "ורבו פשעיך מה תעשה לו"?
אלא תמצית הענין כך הוא:
הקב"ה אכן לא נפגע מאיתנו, הוא רק בחר בנו במתן תורה לאהוב אותנו כאהבת אבא לבן. אך ה' הוא "גדול גיבור ונורא" הוא "אין סוף" ואנו כ"כ קטנים ומוגבלים. כיצד נוכל להתחבר אליו ולתקשר איתו?
בשביל זה ה' נתן לנו תרי"ג מצוות שהם כמו תרי"ג צינורות שמחברים (מצווה מלשון צוותא וחיבור) אותנו לה'. התרי"ג מצוות הם דבר מאוד מוגבל, דווקא כך ולא אחרת. אך זה האפשרות היחידה שלנו, אנשים מוגבלים לתקשר עם ה' "הגדול הגיבור והנורא" ה"אין סוף" בכבודו ובעצמו.
כאשר יהודי פוגם ועובר על התורה הרי הוא סותם את הצינור. לא הקב"ה נפגע, היהודי נפגע. ועל זה אנו מבקשים "מחילה", אנו מבקשים מה' שיעשה לנו "מחילה" חדשה, צינור חדש דרכו יעבור השפע.
הקב"ה ברחמיו הגדולים אוהב אותנו ומוכן כל פעם מחדש לסלוח ולמחול. למה? כי הוא "אבינו אב הרחמן המרחם".
או במילים פשוטות יותר: למה? ככה!
למה ה' בחר דווקא בנו? ככה!
לא בגלל שאנחנו צדיקים, לא בגלל שאנחנו יפים, לא בגלל שאנחנו רבים, לא בגלל שאנחנו גיבורים.
למה? ככה!
וזה תמצית הענין של יום הכפורים יום הגורלות.
לפנינו שני כבשים, "שוים במראה בקומה ובדמים" האחג יהיה לה' והשני ילך לעזאזל.
אם יטען הכבש שעלה בחלקו ללכת לעזאזל, למה דווקא אני לעזאזל? נשיב לו ככה!
אין שום הסבר הגיוני, זה מה שהחליט הגורל.
ועל אנו אומרים "אשרינו מה טוב חלקינו ומה נעים גורלינו".
אשרינו שעלינו להיות בגורלו של הקב"ה.
בחזרה לדוגמא שהבאנו מהתפוחים.
אילו יכולנו לשמוע את התפוח היינו שומעים שהוא מאוד רוצה שאנחנו נאכל אותו בברכה, כך הוא יעלה לקדושה ולשם שמים.
אם יהיו לנו שתי תפוחים דומים בבאסטה שבשוק, את האחד קנה ר' מוישה לכבוד שבת, ואת השני קנה אחמד לכבוד מוחמד. כמה צער יש לו לתפוח שעל בגורלו להיות אחמד… וכמה שמחה יש לו לתפוח שעלה בגורלו להיות מאכל לכבוד שבת קודש.
וזה המהות של יום כפור, היום בו מתבטאת אהבתו של הקב"ה לעם ישראל, אהבה בלי גבול. אהבה ללא תנאים, ולמרות החטאים. למה? ככה!
ועל זה דרשו המושלים:
"אשרי העם שככה לו".
"אשרינו… ומה נעים גורלנו"
לע"נ אבי מורי, ר' אליהו ב"ר אשר, הריני כפרת משכבו.
לתגובות והארות:
misraeli770@gmail.com