כיכר השבת

הפרשה המחנכת

המבנה הארגוני של עם ישראל / הרב שלמה רוזנשטיין

טורו השבועי של הרב שלמה רוזנשטיין על פרשת השבוע בזווית החינוכית במשנתו של הרש"ר הירש והפעם לפרשת בהעלותך (פרשת השבוע)

| כיכר השבת |
המבנה הארגוני של עם ישראל / הרב שלמה רוזנשטיין
(צילום: ללא קרדיט)

חזרה לשגרה, העם היהודי, ממשיך להיבנות ולקבל את תצורתו המושלמת והנכספת - גם בפרשת בהעלותך, בה התורה ממשיכה לתאר לנו את שיגרת חיי גאולי מצרים – המתפתחים להיות עם ד'.

עצרנו אי שם בחומש שמות, כאשר העם קיבל את התורה – וגם הספיק מיד לחטוא ולהתכפר מחטא העגל, סיפורו של העם הופסק שם, כדי לספר לנו על הקמת המשכן בהמשך חומש שמות, ועל כל תוכנה של העבודה במשכן ובמקדש ד' לאורכו של חומש ויקרא.

הזכרנו כבר, כי חומש במדבר – מיד בראשיתו, מתחיל שוב במניין בני ישראל, המסעות, הדגלים, המחנות, השבטים, ובבת אחת מחזיר אותנו לשגרת חיי גאולי מצרים, כל זאת תוך יציקת התכנים וההוראות - כיצד אמור להיראות עם ד', כיצד הוא אמור להיבנות ומה תצורתו הסופית והנכספת, האידיאל והתכלית העליונה של מעשיו.

אין תורתנו כשאר התורות והחוקים - אשר נבנים לפי צרכיו של האדם והמציאות שבה הוא חי. תורת ישראל הינה תורה אלוקית שמהותה חינוך האדם והבאתו לתכלית של שלימות, לצורך כך נדרשות עשרות ומאות שנות חינוך, ובין היתר אלו שנות הליכתו של העם במדבר - לקראת כניסתו לארץ ישראל.

תיאור התורה לצעדים אלו, הוא תיאור המתכונת החינוכית שיוצקת התורה לחיי המעשה, ועל ידי מצוותיה - לתבנית שבה העם הנבחר קם, מתהווה לעם, ועל ידי מצוות התורה יוצק את שלימות המבנה שאיתו הוא עתיד לצעוד לאורך שנות דור ולשרוד את ימי ההיסטוריה בעבר בהווה ובעתיד.

נציין, כי ההפסקה המידית לאחר קבלת התורה - במעשה חטא העגל, ייתכן כי מזכירה ומוכיחה לנו שעל מנת לקבל את התורה נדרשו שנות חינוך ארוכות, וללא שנות חינוך אלו - קיים עדיין פער בין מצבו של העם - לדרישותיה ורוחה של התורה.

כי כאמור, תורת ישראל לא נתפרה למידות העם, אלא מציבה יעד לעם להגיע למידותיה העצומות והאלוקיות.

להיות העם הנבחר

לעם ישראל יש 'מבנה ארגוני' שמיוסד על הוראות התורה, ראשיתו של המבנה הארגוני באה לידי ביטוי כבר בעת חלוקת העם לשבטים, ובברכת יעקב אבינו לבניו שבפרשת ויחי אנו מוצאים את אשר הוא ייעד לכל שבט, התפקיד והמשימה, הייחודיות של כל שבט, וההשלמה שלו ל'ארגון' שייקרא עם ישראל.

הוא אשר למדנו בתחילת ספר במדבר במנין בני ישראל, שם למדנו אודות השבטים, ובהמשך על המחנות והדגלים וסדר המסעות והחיבורים השונים שנוצרו במסעות לפי חלוקת התורה את השבטים לסדר מסעות זה.

בסופה של פרשת נשא, הביאו נשיאי ישראל את קרבנם לחנוכת המזבח. הם הביאו את הטוב והמובחר שברכושם, את הכסף ואת הזהב, את הסולת השמן וסמי הבשמים, ואת המובחר שבעדרי צאנם. בכך הם ביטאו שהם מוסרים לד' את כל נכסיהם ואת כל הווייתם ורצונם. בכך ביטאו את השמחה בשמם ובשם שבטיהם על שמסרו את כל אלו לד' ולמקדשו והשלימו את חנוכת המזבח.

שבט לוי, ואהרון – נשיא השבט, לא היו שותפים לקרבנות חנוכה זו של שבטי ישראל ונשיאיהם, שכן לא להם הרכוש והסולת, לא להם עושר העדרים, לא היה להם מעמד כלפי המקדש כי אם בצד המקדש, המקדש עצמו הוא חלקם ונחלתם.

ולכן, בעוד נשיאי ישראל הקריבו את חנוכת המזבח – ובכך ביטאו את יחס האומה למקדש ולבניית האומה הישראלית, מבהיר הקב"ה לאהרון ולשבטו מה תפקידם וייחסם למקדש – להעלות את הנרות, ובאופן כזה ש'אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות'.

אהרון מצטווה להדליק את אור הנרות אל עם ישראל, אל רכושו ואל מעשיו, כלפי מעשיהם ורכושם וחייהם של כל השבטים כולם, באופן שכל הרבגוניות של שאיפות השבטים, תפקידיהם השונים ואופי חייהם - יתאחדו בשאיפה אל אור ד' שבמנורה.

זה הוא תפקיד שבט לוי – במקדש ובכל דור ודור – יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל, מוסרי התורה ולומדיה, הם ידאגו לכך שרוח זו ששרתה על כלל נשיאי ישראל ושבטיהם בעת חנוכת המזבח – תהיה שורה עליהם בכל יום ויום, וחיי האומה יבשילו בכל עת לקראת שלמותם הרוחנית והמוסרית – כל האורות כולם יפנו תמיד אל עבר הנר המערבי.

שלימות מופלאה זו של עם ישראל, צריכה להיות לנגד עינינו, כל אחד ותפקידו, כל שבט ומשימתו, וכולם יחדיו יוצרים את העם הנבחר על כל אגפיו ומחלקותיו, דן וזבולון, אשר וגד, יהודה ונפתלי, כולם מתאחדים תחת התורה, ושבט לוי עומד מעליהם ומשעבד את ליבם למטרה הקדושה על ידי הארת הנרות עליהם והופך את עבודתם היומיומית לרוחנית ולחלק ממשימת ומטרת העם להגיע לתכלית מימוש תפקידו בעולם.

כך מייצרים עם נבחר, כך נשארים עם נבחר, כך מחנכים ומתחנכים להיות העם הנבחר.

השבט שמסמל את השלימות

אנו מבינים אפוא, מדוע התורה חוזרת על מצוות הדלקת המנורה בעת הזאת, עם ייחוסה לקרבנות חנוכת המזבח, וההקשר שהוסבר לעיל למעמד שבט לוי ונשיאם לתפקידם במשכן ד'.

אולם, מדוע חוזרת התורה על מעשה המנורה 'וזה מעשה המנורה מקשה זהב עד ירכה ועד פירחה מקשה היא', שהרי כל מעשה המנורה כבר התבאר לפרטיו בספר שמות, ומדוע חוזרת התורה על אופן עשייתה?

נראה, שיש משמעות נוספת לחזרה כאן על תפקיד אהרון ובניו, וכך גם על מעשה המנורה, וזאת כהכנה להמשך הפרשה, שם אנו נוכחים לדעת כי עדיין ישנו מרחק בין מעמדו ומצבו של עם ישראל בראשיתו לבין פסגת השלימות וההתמסרות המוחלטת לד' ולתורתו - בסיפור המתאוננים.

ואף על פי כן, כבר היה שבט שלם שגילה את נאמנותו המוחלטת לד' ולתורתו, כבר אז במעמד הר סיני ובחטא העגל, הרי זה שבט לוי שנבחר בגין כך להיות עבד, נציג, ולוחם, למען אידיאל זה של הנאמנות לתורת ד' ולמצוותיו, לשבט זה מסר ד' את האורים והתומים שהם האידיאל של התום המוסרי והארת הדעת. בציפיה שכדרך שהם שמרו אימרתו בעבר, כך בעתיד הם יורו משפטיו ליעקב ותורתו לישראל.

ועתה נשים לב למעשה בנייתה של המנורה – והזכרתו כאן שוב, כי גם היא מקשה זהב, עד ירכה ועד פרחה מקשה היא, במכת קורנס אחת היא נבנתה כולה - וכולה זהב במקשה אחת של שלימות מוחלטת – בדיוק כפי שהם בני שבט לוי הנבחר. כולו זהב טהור שאינו נצרך לזיקוק נוסף, הבסיס, היסוד, וגם הפרחים היוצאים ממנו, פירותיו, והקנים המפיצים את האור אל עבר כלל שבטי י-ה, כולם זהב טהור מקשה אחת.

שלימות הנאמנות של שבט לוי – המעלים את האור במנורה המושלמת.

אל תפרוש מן הציבור

הלל אומר בפרק ב' של פרקי אבות שנלמד השבוע, אל תפרוש מן הציבור, ואל תאמין בעצמך עד יום מותך, ואל תדין את חברך עד שתגיע למקומו, ואל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע שסופו להישמע, ואל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה.

לא ליחידים, כי אם לכלל – מורשה קהילת יעקב - נתן ד' את התורה. ולפיכך מוטל על כל פרט ופרט להסתפח אל הציבור שלו, בלב, בדיבור ובמעשים. לשאת עמו בעול משימותיו ולא לפרוש ממנו – ובתנאי כמובן שטיב ציבור קהילתו של האדם הוכח כנושאה ומטפחה האמיתי של תורת ד'.

אולם, אפילו למילוי תפקיד עצמו, זקוק הפרט לחברתו של הציבור, כי לא רק שכל סגולות היחיד לקויות הן וקצרות קיום, ואין ערך ומשמעות להן רק במסגרת פועליהם של הרבים. אלא יתירה מזו, גם עקרונותיו וכוונתיו של הפרט, המכוונות לטוב ולהיטיב, מתעצמות בחיזוק ובמשען נכבד בהשתלבות עם האמונה והדעה של הכלל הקהילתי היהודי האמיתי.

לפיכך, מוסיף כאן הלל ואומר – אל יתנשא האדם ביומרנות ויאמין בשלימותו המוסרית העצמית, אל יחשוב שאינו זקוק לציבור שישמש לו מסעד, הסומכו בפני קלות הדעת וחזיונות תעתועים, כי כל עוד נושם האדם עלי אדמות, מופקר הוא לחולשותיו, לתהפוכות ולמדוחים.

לעיתים יש לאדם ביקורת על האחר – וביקורת זו מונעת ממנו לחבור אל השני או אל הציבור, על כך ממשיך הלל ומזהיר - אל יתרברב האדם בשיפוטו את האחר, כי כלום עומד הוא במקומו של חברו ונוכח בניסיונות שחבירו עומד בפניהם? כלום יודע הוא אם באותו מקום באותו מצב ובאותן ניסיונות היה עומד במבחן הנאמנות למצוות ד' יותר מחבירו?

ואל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע – היינו, גם אם בקרב ציבור קהילתך תהיה ניצב יחיד ומבודד בדעותיך, אל תאמר שאי אפשר הדבר שהציבור יטה אוזן קשבת לדעותיך, כי אם רק תהיה כוונתך כנה וכל תכליתה רק הטוב והישר, אל תכלא את רוחך ואל תשים מחסום לפיך.

למשך ימים רבים וללא לאות או פחד, עליך להתמיד בעוז ולהיות המליץ ליושר ולטוב, זאת בהגבלת תנאי אחד כמובן, שהתמודדות זו עם הציבור תהיה מודרכת כולה לגופו ולטהרתו של הענין, ללא פניות אישיות – אם כך היה, הרי שסוף דבריך להישמע.

קבע עיתים לתורה

ולסיום, באווירת ימים אלו של החזרה לשיגרה, אומר הלל - אל תאמר לשכאפנה אשנה, אל תדחה את מועד קביעת העיתים לתורה, גם אם עסקיך מטרידים אותך, אל תדחה את הלימוד לימים או לשעות שאתה חושב שמא תהיה בהם פנוי- אלא עשה תורתך קבע.

כי שעות פנאי – עתידות בקלות להישמט מידיך, ונמצא שאתה הולך ומתרחק מהתורה.

תוכן שאסור לפספס
תגובות

אין לשלוח תגובות הכוללות דברי הסתה, לשון הרע ותוכן החורג מגבול הטעם הטוב.

התגובה נשלחה בהצלחה.
בקרוב התגובה תיבחן ע"י העורכים שלנו, אם תימצא תקינה תפורסם באתר.
התגובה נשלחה בהצלחה.
בקרוב התגובה תיבחן ע"י העורכים שלנו, אם תימצא תקינה תפורסם באתר.
אולי גם יעניין אותך
פרשת השבוע