נושא אחד, שני גיסים • והשבוע: דיני עירוב תבשילין

אילוסטרציה (צילום: שאטרסטוק)

הרב חיים אטיאס – עירוב תבשילין

עירוב תבשילין

ערב החג הקרוב, תזדמן לידינו מצוה חשובה – מצות 'עירוב תבשילין'.

וכמו שכתב השל"ה הק' "וחביבה מצוה בשעתה ואל תהיה מצוה זו קלה בעיניך, ולא לחינם אמרו חז"ל שקיים אברהם אבינו מצוות עירוב תבשילין, ובספר יוחסין כתוב סוד בדבר זה וכו'"

ולכן ראוי ליזהר בה ובדקדוקיה.

ונבאר עיקר פרטיה ודיניה:

יום טוב אסרו הכתוב בעשיית מלאכה שנאמר "כָּל־מְלָאכָה֙ לֹא־יֵעָשֶׂ֣ה בָהֶ֔ם", והתירו במלאכות לצורך אוכל נפש שנאמר "אַ֚ךְ אֲשֶׁ֣ר יֵאָכֵ֣ל לְכָל־נֶ֔פֶשׁ ה֥וּא לְבַדּ֖וֹ יֵעָשֶׂ֥ה לָכֶֽם׃".

וכשם שבשבת אסור להכין משבת לחול, כן ביו"ט אסור להכין מיו"ט לחול. ואפי' מיו"ט ליו"ט אסור להכין.

ומ"מ התירה התורה לאדם להכין מיו"ט שחל בערב שבת לשבת שאחריו, משום שאם לא יכין, יתבטל הוא משמחת היו"ט, שהרי איך ישמח ביו"ט כשיודע שאין לו מה לאכול למחרת, ולכן אף שההכנה היא לצורך שבת – נקרא הוא 'צורך יו"ט' כדי שישמח בו, ומותר מדבר תורה.

אולם חז"ל חששו שאם יתירו לבשל תבשילין מיו"ט לצורך השבת, יבואו גם לטעות ולהתיר הכנה מיו"ט ליום חול, ולכך אסרו חז"ל ההכנות אלא"כ יעשה 'עירוב תבשילין'.

ומהותו של העירוב הוא, שיתחיל האדם את ההכנה של תבשילי השבת מערב החג, ונמצא שביו"ט אינו אלא כגומר את בישולו. וע"כ נקרא 'עירובי תבשילין' מפני שמערב את התבשילין שהכין מלפני החג, עם מה שמכין בחג.

המחויבים במצוה

אחד אנשים ואחד הנשים חייבים בעירובי תבשילין. ובעה"ב מוציא בעירובו את כל בני משפחתו הסמוכים על שולחנו. ונכון שהאישה תשמע את ברכת העירוב והנוסח הנאמר מפי בעלה, שהרי גם היא מכינה מיו"ט לשבת, ובדיעבד אינו מעכב (ערוך השולחן, חזו"ע).

וכן בנים הנשואים המתארחים בבית אביהם, מעיקר הדין אין הם צריכים לערב כלל ויוצאים הם בעירוב אביהם, אולם טוב ונכון לכתחילה להניח עירוב בחדרם בלא ברכה כדי שיוכלו להדליק בחג את נרות השבת (אשל אברהם, מנח"י, חזו"ע, פסקי תשובות).

ואם הבנים אוכלים בבית אביהם אבל ישנים בביתם הפרטי, וכן המתארחים בבתי מלון, י"א שאין הם נחשבים לסמוכים על שולחן אביהם או בעל המלון, ולכן צריכים לעשות עירוב מעיקר הדין כדי שיוכלו להדליק בחג את נרות השבת. ויערבו בלא ברכה. (משנה הלכות, פסקי תשובות).

ואישה המתגוררת לבדה או שאין בעלה בעיר, תעשה עירוב בברכה, ואם אינה בקיאה תבקש מקרוב שיעשה בשבילה (חזו"ע).

אפשר לעשות העירוב ע"י שליח, ומ"מ אם יכול לעשות בעצמו – עדיף, שמצוה בו יותר מבשלוחו.

מי שאינו רוצה לבשל בחג

מי שהכין כל צרכי השבת מערב יו"ט, ואינו רוצה לבשל ביו"ט לצורך השבת, נחלקו האחרונים אם עדיין יתחייב בעירוב תבשילין, י"א שמצות עירוב עדיין קימת ומצוה עליו לערב, וזאת כדי לזכור את כבוד השבת, וכדי שלא יבואו לבשל משבת לחול, ולכן העירוב יהיה בברכה (הגר"מ שטרנבוך).

וי"א שמכיון שלא רוצה לבשל בחג – א"צ מעיקר הדין לערב, אולם מ"מ יניח עירוב כדי שיוכל להדליק בחג את נרות השבת, אך יערב בלא ברכה. (כה"ח, ילקו"י).

וכדי לצאת ידי הספק, יעצו האחרונים שיתן בדעתו לעשות מלאכת בישול קטנה ביו"ט, כגון להוסיף מים למיחם או ליתן ביצים שאינם מבושלות לסיר החמין וכדו', וכך יתחייב בעירוב תבשילין בברכה (ילקו"י, פסקי תשובות).

סדר המצוה

זמן עשית המצוה הוא מהלילה שקודם ערב יו"ט (הלילה שבין רביעי לחמישי) עד שקיעת החמה של כניסת החג. ואם שכח להניח עד בין השמשות של כניסת החג, יכול עדין לערב בברכה (משנ"ב, חזו"ע).

ובשעת הדחק אפילו אם ענה 'ברכו' של תפילת ערבית יכול להניח העירוב כל זמן שלא התפלל ערבית (ויערב בלא ברכה). (משנ"ב, חזו"ע).

ייקח פת ותבשיל, יחזיקם בידו (וי"א שאף הוא לעיכובא) ויברך 'על מצוות עירוב', ויאמר שבזה העירוב יהיה מותר לו לאפות, לבשל, לתקן הנר ושאר ההכנות מיו"ט לשבת (הנוסח המלא בסידורים).

דיני הפת והתבשיל

מצוה מן המובחר לבשל את התבשיל בערב החג במיוחד לשם עירוב תבשילין, ואם רוצה לערב על תבשיל שבושל קודם לכן, מותר. (משנ"ב, בא"ח).

שיעור התבשיל הוא כזית (שו"ע), וטוב להחמיר ששיעור הפת יהיה שיעור כביצה (רמ"א, חזו"ע). [דעת בא"ח ואשל אברהם ששיעור התבשיל כביצה. ובדרבנן הילך אחר המיקל (חזו"ע, פסקי תשובות) ].

ומשום הידור מצוה יקח לחם שלם, וחתיכה חשובה של דג או בשר (משנ"ב, חזו"ע).

התבשיל צריך להיות תבשיל מבושל (ולא חי), והוא תבשיל שמלפתים בו את הפת כגון דג או בשר וכדו', אבל אין לערב בתבשילים כגון אורז ומיני קטניות משום שלא מלפתים בהם הפת (משנ"ב, חזו"ע).

התבשיל יכול להיות בין צלי בין שלוק, וכן כבוש או מעושן ובלבד שילפתו בו את הפת (שו"ע).

קופסאות שימורים שתוכנם ראוי ללפת בו את הפת כגון דג טונה וכדו' – נחשבים לתבשיל (ילקו"י).

דג מלוח (הערינג) לא חשיב כתבשיל (חזו"ע).

מוצרים שעברו פיסטור (חמאה גבינה וכדו') י"א שמועיל לתבשיל (אור לציון), ויש חולקים (ילקו"י).

לחם ותבשיל קפואים אפשר לערב עליהם כיון שאפשר להפשירם בקלות, אלא שמהיות טוב ימתין עד שיפשירו ויערב (שבט הלוי, הגר"נ קרליץ).

אם אין לו לחם, רשאי ליקח אף שאר מיני מזונות האפויים (שבט הלוי).

ביצה ללא קליפתה לא ראויה לעירוב תבשילין מפני שאסור שיעבור עליה לילה ואם יערב עליה לא תהיה ראויה לאכילה בשבת, אלא"כ מבשלה עם תבשילין אחרים שמותרת באכילה (ילקו"י, פסקי תשובות).

ההכנה לשבת

אף שהכין עירוב תבשילין כדת, מ"מ ישתדל לכתחילה להקדים לבשל ביו"ט את צרכי השבת בשעות המוקדמות של היום, כדי שיסיים האפיה והבישול בעוד היום גדול. ואם נתעכב מחמת איזה אונס, רשאי להמשיך לבשל עד סמוך לשקיעת החמה (משנ"ב, חזו"ע).

שמירת התבשיל בחג

אסור לבשל או לאפות ביו"ט אלא כל זמן שהעירוב קיים, ואם נאכל או אבד התבשיל עד שאין ממנו כזית לא יבשל לצורך שבת (אולם יכול לסמוך על עירובו של רב העיר כפי שיבואר בהמשך) (שו"ע). ולכן יקפיד לשמור את הפת והתבשיל במקום משתמר, שלא יאכלו ע"י בני הבית.

ואם רוצה לאכול מהתבשיל ולהשאיר ממנו כזית – ג"כ אסור, ולא יועיל גם יחוד לזה מערב החג, כיון שמהות העירוב הוא תבשיל המיועד לשבת (מאמר מרדכי, הגרש"ז אוירבעך)

ואחר שיסיים להכין את כל צרכי השבת, יכול לאכול את התבשיל של העירוב (שו"ע), אולם טוב לברך עליו לחם משנה בסעודת יום וליל שבת, ולאוכלו בסעודה שלישית, שכיון שנעשתה בו מצוה – יעשו בו גם מצות אחרות (משנ"ב, חזו"ע).

מי ששכח לערב או טעה בדין

מי ששכח לעשות עירוב תבשילין, ונזכר בזמן המנחה של ערב יו"ט בעודו בבית הכנסת, ואין זמן בידו לחזור לבית ולערב, י"א שיכול לעשות העירוב בעודו בבית הכנסת ויחשוב על איזה תבשיל שבביתו, ויאמר נוסח העירוב (בלא ברכה), וי"א שאינו מועיל.
ובשעת הדחק יסמוך על המתירים ויאמר הנוסח, ויתנה שאם עירובו אינו מועיל – שסומך הוא על עירובו של רב העיר (חזו"ע).

ואם כבר הקצה תבשיל ופת לצורך העירוב, אלא ששכח לברך ולומר את הנוסח – בזה יש יותר מקום להקיל, והברכה והנוסח אינן מעכבות (חזו"ע).

בכל עיר ועיר רב העיר עושה עירוב ומזכה בו לבני עירו, אבל אין לסמוך במתכוין על עירוב זה, שהעושה כן אינו יוצא יד"ח, ורק אם שכח או נאנס או שאבד לו התבשיל קודם שהכין צרכי שבת, סומך על העירוב של הרב ויכול לבשל בחג (שו"ע).

ואם טעה בדין, ועשה עירוב שאינו ע"פ ההלכה (כגון שעירב בדג מלוח שאין יוצאים בו יד"ח), לא יכול לצאת בעירובו של רב העיר, כיון שבעה"ב גילה דעתו שאינו רוצה לצאת בעירובו של הרב.
ובני ביתו של בעה"ב יכולים לסמוך על עירוב הרב ולבשל לעצמם ואף לבשל ע"י כך לבעה"ב (ברכ"י, חזו"ע)

• להערות והארות ניתן לפנות כאן

הרב חננאל סהר "אי לאו ההוא יומא"

עצרת הסמוכה לשבת

ידוע ומפורסם (והוזכר בטור זה כמה פעמים), החילוק וההפרש בין קדושת שבת לקדושת המועדות, אשר השבת קדושתה עליונה - כנאמר "ויברך אלוקים וכו' ויקדש אותו".

ואילו המועדות קדושתם הינה מכח קדושת ישראל - כלשון חתימת הברכה "מקדש ישראל והזמנים".

ואם חילוק זה כוחו יפה לכל המועדים, לגבי חג השבועות-זמן מתן תורתנו, מצאנו עניין נוסף ומיוחד בקדושתו.

הדבר העיקרי בכל מועד הינו זמן המאורע ותאריכו, ואם עבר זמנו, בטל קורבנו.

ובכל שנה בהגיע זמן זה מתנוסס ומתנוצץ אורו, ובו אנו מתוועדים וחוגגים.

ואילו בחג שבועות, זמן מתן תורתנו, התאריך נעדר ולא מופיע כלל בפסוקים!

ויתירה מזו מצינו בחז"ל "עצרת פעמים שחל להיות בחמשה בששה ובשבעה" (תוספתא ערכין ד א) אמנם בימינו והיות והלוח קבוע, התאריך הינו קבוע, ו' בסיון בכל שנה, אך בימי חז"ל שקדשו את הירח על פי הראיה, יכלו להיות ג' תאריכים שונים, הלא דבר הוא?!

(חכמי המחשבה הוסיפו להעיר, שאף מקום האירוע- הר סיני נעלם מאיתנו, ואין ידוע מקומו בבירור. וזאת ועוד אין מצוה מיוחדת לחג זה, כמו שמצינו בשאר חגי ומועדי ישראל, ומלבד כמה מנהגים נאים, אין 'מצוות היום' - ליום גדול זה! ודוק.)

ושמעתי לבאר, דכל המועדים עניינם הוא, שפע אלוקי שהושפע בדרך נס, בזמן ובתאריך מסויים, ובהגיע אותו זמן בכל שנה, אנו שבים ומזכירים וחוגגים, וזוכים למעט מן ההארה שהוארה באותו מועד, ואף מציינים זאת במצוה מיוחדת, הבאה לזכרון אותו מאורע.

ואילו חג השבועות - זמן מתן תורתנו, עניינו הוא שורש ועיקר כל הדברים, ואם בכל חג הושפע השפע האלוקי, אף ללא הכנה מיוחדת מצידם של ישראל, חג השבועות כל כולו תלוי בהכנתם ובספירת של ישראל, ולכך אין הוא תאריך לעצמו, אלא היום החמישים לספירתם-היערכותם של ישראל.

ויתירה מזו, מכל אותו מאורע שארע בחג השבועות, לא נשתייר בידינו הרבה, דהלוחות שניתנו בו, נשתברו. ולוחות שניות ניתנו ביום הכיפורים, והוא להם מועד בפני עצמו, כמבואר במשנה סוף מסכת תענית (פ"ד משנה ח').

נמצא שכל מה שנותר בידינו, זו רק הדרך המובילה למתן תורה, ואם היעד נלקח מאיתנו, הדרך עודנה חקוקה על לבנו.

"וְהוֹדַעְתָּ֣ לָהֶ֗ם אֶת־הַדֶּ֙רֶךְ֙ יֵ֣לְכוּ בָ֔הּ וְאֶת־הַֽמַּעֲשֶׂ֖ה אֲשֶׁ֥ר יַעֲשֽׂוּן׃"

ודרך זו הלא היא ההבנה, שהאפשרות היחידה להגיע ל"הֲשָׁ֣מַֽע עָם֩ ק֨וֹל אֱלֹהִ֜ים מְדַבֵּ֧ר מִתּוֹךְ־הָאֵ֛שׁ כַּאֲשֶׁר־שָׁמַ֥עְתָּ אַתָּ֖ה וַיֶּֽחִי:".

עוברת היא בלבו בהכנתו ובצפייתו של האדם, מסע אשר ראשיתו בלבו הפתוח של האדם, וסופו במפגש עם קול אלוקים החוצב להבות אש.

ומשכך, עומדת היא הדרך לעצמה, ושוב אין היא תלויה כלל ביעד, ואף בביטולו, עודנה קיימת היא, שכרה אתה ופעולתה לפניה!

"אִלּוּ קֵרְבָנוּ לִפְנֵי הַר סִינַי, וְלא נַתַן לָנוּ אֶת־הַתּוֹרָה. דַּיֵּנוּ.".

דרך צלחה. חג שמח. שבת שלום!!

• להערות והארות ניתן לפנות כאן