אתה בעיצומה של נסיעה מהירה בכביש, ופתאום אתה מבחין ברכב בצד הדרך; התפנצ'ר לו הגלגל או נגמר לו הדלק. אתה סוקר את הרכב המושבת, וקולט מיד מיהו הנהג: לא פחות ולא יותר – השונא שלך. הוא בכבודו ובעצמו.
מה אתה עושה עכשיו? מסיט מבט וממשיך לשעוט לדרכך עם חיוך קטן של שמחה לאיד?!
לא! אסור לך! אתה מוזמן בזה הרגע לבלום, לצאת החוצה ולעזור לשונא שלך. מוטלת עליך חובה להיות אתו ביחד בקושי, לשאת אתו את המשא של המצוקה! אסור לך להשאיר אותו לבד בצרתו! זה הפשט של הציווי: "כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ" (שמות כג ה).
זה הפשט, אבל יש גם עומק.
אומר רבי נתן: "ודרשו רבותינו ז"ל 'שנאך' – שעבר עבירה... כי מתגבר עליו כובד המשאוי של עוון, ומחמת זה הוא רובץ תחת משאו, כי אי אפשר לו לישא כלל משאוי כזו... (ליקו"ה, פריקה וטעינה, ב).
הביטוי 'שונאך' מתאר את חברך שנפל בעברה, והיא מכבידה עליו ורובצת כמשא על נפשו. כואב לו. כבד לו. קשה לו וצר וחנוק. הוא לא יכול לסחוב את המשא הזה. הוא לא יכול לזוז עם זה! הוא בקטנות כזאת, עם שכל נקוב ומעורבב מרוב קושי וכובד, זקוק למישהו שיישא עמו בעול.
ממשיך רבי נתן ואומר: "כי זה מוטל על כל אחד מישראל – ...לעזור לו לפרק מעליו המשאוי הכבד של עוון אשר אי אפשר לו לישא כלל" (שם).
יש כאן הוראה גורפת לכל יהודי, כלפי כל כאב וקושי שעובר על חברו (וכידוע, "אין ייסורים בלא עוון"). אם אתה רואה את החבר שלך כורע תחת משא פנימי כאוב וכבד, אסור לך להתעלם ממנו! אסור לך להשאיר אותו להתמודד לבדו עם כאבו! מוטל עליך לעזור לו לפרוק מעליו את המשא הכבד ולהטעין אותו בכוחות מחודשים.
איך עושים את זה, ואיך יתכן שכל אחד ואחד מצווה בזה? האם זה לא משהו שאמורים להיות בשבילו חמושים בכמה תעודות אקדמיות המעידות על לימודי סוציולוגיה, פסיכולוגיה או תרפיה כלשהי?
לא. כל מה שנדרש ממך הוא הכלה. כאשר אתה מכיל את הזולת, אתה עוזר לו לפרוק מעליו את המשא ומקל עליו באופן מידי ומהיר.
מהי המשמעות של 'הכלה'?
המשמעות הפשוטה ביותר: החמור כרע תחת המשא? בוא נפרוק ביחד את המשא.
איך פורקים ביחד?
אתה פורק, ואני כאן – מקשיב. בלי שיפוט, בלי ביקורת, בלי הצעות ייעול, בלי לחפש אשמים או פתרונות. כמו כלי ריק, אני רק מקשיב. מקשיב ושומע כל מילה שלך. הקשבה נקייה ואוהדת.
אחרי שגמרנו לפרוק את כל המשא, את כל המשא ממש, עד החבילה האחרונה, אפשר להתחיל קצת להטעין מחדש. בדברי אמונה, בדברי חיזוק, במילה טובה ובעידוד.
עד כאן זה ציורי ומשכנע ואופטימי. אבל, למען השם, איך מגיעים לשם? אני יושב מול מישהו שנמצא במצוקה; מול אשתי או מול הילד שלי, מול חבר או מול נתמך, למה שירצה לשתף אותי בכאב שלו?
נכון, אשתי במצוקה, אבל לשיטתה, היא במצוקה בגללי! אני לא מספיק עוזר לה. לא מספיק מתחשב בה. לא מבין אותה... איך בדיוק נצליח להגיע לפריקה ולטעינה?
נכון, הנתמך שלי במצוקה, אבל אין לו אמון באנשים בכלל. הלב שלו כורע תחת המשא, אבל הוא סגור ומסוגר, חשדן ומסויג. איך אני יכול לעזור לו?
"עיקר מצווה זו של פריקה וטעינה... נעשה על ידי האהבה והרחמנות" (שם).
אתה רוצה להגיע להכיל יהודי שכורע תחת משאו?
זו הדרך – אהבה ורחמנות.
מה כוללת האהבה?
לאהוב, פירושו לחשוב על הזולת ולרצות, ברצון תמידי, להקל עליו. גם כשאינך מולו – הוא בלבך. אתה מתפלל עליו, רוצה בשבילו את כל הטוב וממתין לרגע שתוכל להתקרב אליו ולסייע לו. אתה חוזר עכשיו הביתה אחרי יום עבודה עמוס שבו נתת מאה ועשרה אחוז ממך לכל העולם, והנה אתה נזכר שיש לך גם אישה, כמה מפתיע... בוא נראה מה באמת העניינים אִתה, אולי חמורהּ רובץ תחת משאו?... אל תנחת ככה למציאות הזאת שלך. אם תבוא ככה, זה לא ילך! אתה צריך לזכור אותה כל היום. ללכת אִתה לכל מקום. בלבבך. להיות בהתכווננות פנימית בשבילה.
כאשר אני באמת ובאהבה רוצה להקשיב לחברי כדי להקל עליו, יש לנו התחלה טובה לשיחה, להתקרבות ולשיתוף, לפריקה ולפורקן.
ומהי רחמנות?
"דהיינו למצוא לו זכות ולהכניסו לכף זכות, שזהו עיקר הרחמנות" (שם).
רחמנות פירושה לדון את הזולת לכף זכות. גם אם נראה שהוא אשם ולא בסדר, אני ניגש אליו ברחמנות. לא מנסה לתפוס אותו על חם ולאתר אצלו את הנקודות הזקוקות לשיפור. המטרה שלי – למצוא בו את הטוב שלו. להסתכל עליו ולהתפעל: 'וואו! איזה יהודי מדהים אתה! עם כל מה שעברת, אתה בכל זאת עוד רוצה. אתה מנסה. אתה מודה על האמת! אתה פלא!!!'
כשאתה בא למישהו ומסתכל עליו ככה, זה מביא להקלה מידית. הוא מתרומם. הוא יוצא מכף חובה לכף זכות. הוא נהיה אדם חדש. לא עוד חמור ולא משא... הוא מרגיש אהוב ושווה ומלא כוח ותקווה. כי "על ידי שעוזב השנאה ומרחם עליו ומכניס בו רחמנות... על ידי זה בעצמו מפרק מעליו המשאוי ממש"!