אחד מהדברים הכי מפחידים, שיכולים לקרות לי, זה להרגיש ביום בהיר שאני בעצם סתם מישהו. לא מיוחד. לא מתבלט בשום דבר. לא כמו אח שלי. לא כמו שכן שלי. לא כמו הכוכב מסרטי הילדות שלי. סתם אפור כזה ולא שווה.
זו מהלומה לנפש. כל מה שאתה מרגיש זה רצון לברוח משם, הכי רחוק שאפשר.
וזו מהלומה לנפש, בגלל שהנפש שלנו יודעת מאיפה היא באה, גם אם אנחנו שכחנו מזמן. הנפש שלנו זוכרת שהיא "אותה הבת", נשמה טובה וטהורה ש"הייתה חשובה בעיניו מאוד והיה מחבבה ביותר והיה משעשע עימה מאוד" (מעשה מאבדת בת המלך). הנפש שלנו כבר הרגישה פעם מה זה להיות מיוחדת, להיות בת יחידה של השם יתברך, להיות ילדת השעשועים של מלך העולם. ומשם לצנוח למקום כזה של סתם, זה לא פשוט.
כל האני הלא-אמתי שלנו מתפתח, כשאנחנו מנסים לברוח מהרגשת ה"אני סתם עוד אחד" וכן להיות משהו. אנחנו יושבים בכיתה ומפריעים למורים, בשביל לא להיות סתם; אנחנו מתבגרים וממציאים לעצמנו כל מיני בעיות, בשביל לא להיות סתם; אנחנו מתחתנים עם מישהו מאוד מאוד מיוחד ובכלל לא סתמי, ועושים הכול כדי שהוא לא יגלה שהוא בעצם התחתן עם סתם אחד, אפור, שטוח ולא מעניין.
בא יעקב אבינו ומשאיר לנו צוואה שאומרת: יהודי, אתה לא סתם! בין אם אתה יששכר ובין אם אתה זבולון, בין אם אתה אחד מתוך שנים עשר ובין אם אתה אחד בתוך כיתה שלמה או עיר או מדינה. בכל מקרה, אתה אחד, יחיד ומיוחד. לא היה כמוך ולא יהיה כמוך. הלימוד הכי גדול, שמבקש יעקב אבינו ללמד אותנו לפני פטירתו, זה שאין כזה דבר בעולם של השם "סתם ילד" או "סתם יהודי".
"כָּל אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם וַיְבָרֶךְ אוֹתָם אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ" (בראשית, מט, כח).
איך מברכים "איש כברכתו"?
מסביר האור החיים הקדוש: "יש לך לדעת, כי הנפשות – כל אחת יש לה בחינת המעלה. יש שמעלתה כהונה, ויש מלכות, ויש כתר תורה, ויש גבורה, ויש עושר, ויש הצלחה. ונתכוון יעקב בנבואה לברך כל אחד כפי ברכתו הראוי לה, המלך במלכות, והכהן בכהונה, וכן על זה הדרך".
בני שפחות ובני אימהות, בכור ובן זקונים, ילדים ונכדים – לכל אחד מצא יעקב אבינו את הגדולה הייחודית שלו, שאיתה הוא יכול להגיע לשלמות המתבקשת ממנו. לא דומה, לא כמו, לא כמעט; באופן פרטי לגמרי. בשבילי נברא העולם.
בא יעקב אבינו ואומר לנו: יש לי שנים עשר ילדים, אבל אני יודע שהם לא סתם ילדים; אני יודע שהם שבטי-קה. כל אחד כאן הוא עולם שלם. לכל אחד כאן תפקיד ושליחות. כל אחד מקבל ברכה מיוחדת. אני לא עושה 'העתק-הדבק' מאיש לאחיו ולא מחפש לקצר תהליכים; אני מוצא בשביל כל אחד את המילים הכי מדויקות לו.
ולמה התפיסה הזאת היא כל כך קריטית?
כי רק מכוחה אוכל לקחת אחריות, לצאת לדרך ולמלא את השליחות שלי: "צָרִיךְ כָּל אָדָם לוֹמַר 'כָּל הָעוֹלָם לא נִבְרָא אֶלָּא בִּשְׁבִילִי' – נִמְצָא כְּשֶׁהָעוֹלָם נִבְרָא בִּשְׁבִילִי צָרִיךְ אֲנִי לִרְאוֹת וּלְעַיֵּן בְּכָל עֵת בְּתִקּוּן הָעוֹלָם וּלְמַלְּאוֹת חֶסְרוֹן הָעוֹלָם וּלְהִתְפַּלֵּל בַּעֲבוּרָם" (ליקו"מ, תורה ה).
אל תיכנע לתחושת האפרוריות. אל תאמין לסתמיות. זה לא האמת; זה שקר שיצר הרע מנסה למכור לך כדי לכבות את האש שלך ולגרום לך לחפש אותך מחוץ לך. תחזור לעצמך. אתה עולם שלם. מיוחד. לא כמו אף אחד. "כִּי יֵשׁ בְּכָל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל, דָּבָר יָקָר שֶׁהוּא בְּחִינַת נְקֻדָּה, מַה שֶּׁאֵין בַּחֲבֵרוֹ" (ליקו"מ, תורה לד). יש לך כוחות מיוחדים ותכונות ייחודיות ואת התפקיד שלך – רק אתה יכול לבצע. ולא רק אתה אינך סתם, יהודי יקר, גם שום ילד שלך הוא לא סתם.
אתה אבא. את אמא. יש לך ילדים. שניים או חמישה או שלושה עשר. ויש כל מיני סוגים של ילדים. ויש גם ילדים שנראים סתם, רגילים כאלה, לא מדי שובבים ולא מדי חכמים, לא מדי יפים ולא מדי כלום, והם נופלים בין הכיסאות.
אבל האמת היא, שכל אחד מהם הוא אבא של שבט. כל אחד הוא עולם בפני עצמו. עולם שלם, יקר, מדהים ומיוחד. והוא צריך שיראו אותו, את האמת הכי עמוקה שלו, את האור הפרטי שלו, את התכונות בהן הוא התברך, ויעבדו איתו לפי הכלים שלו.
אולי זו התשובה לרגשות הקיפוח הקבועים אצל ילדים: "אבל למה דווקא הוא!"
הוא דווקא הוא. אבל אתה דווקא אתה. כל יהודי הוא דווקא הוא בעצמו ולא מישהו אחר. ואין לך מושג איזה שעשועים נעשים למעלה דווקא ממך!
זו ממש משימת קודש שאנחנו נדרשים לה, לגדל ילדים שהם לא 'סתם'. קודם כל, לגאול את הילד הפנימי שבתוכנו מתפיסת ה'סתם אחד', ומשם לרעות את הילדים שלנו בדרך שלהם. שלהם דווקא.