אחד המאורעות המרכזיים בתולדותינו הוא פגישתם המרגשת של יעקב ורחל, שהתורה מתארת אותו בפרטי פרטים: בריחתו של יעקב לארץ בני קדם, המבוכה הגדולה ליד הבאר נוכח האבן הגדולה שעל פיה, שיחת יעקב עם הרועים, ואז "עוֹדֶנּוּ מְדַבֵּר עִמָּם וְרָחֵל בָּאָה עִם הַצֹּאן אֲשֶׁר לְאָבִיהָ... וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל בַּת לָבָן אֲחִי אִמּוֹ... וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאן לָבָן" (בראשית, כט, ט-י).
עד כאן השתלשלות הדברים כפי שקרו אז, אבל – בא רבינו וחושף בפנינו את ההתרחשות הפנימית במאורע השורשי הזה ומגלה לנו את הרובד העמוק שלו, כדי שנמצא את חרן המיתולוגית אצלנו בפנים ונצליח גם אנחנו לגלול את האבן הזו שעדיין רובצת על באר הנפש.
"וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה" – בתוך כל אחד מאתנו יש באר מים חיים, מקור טהור של נביעה וחיות והתחדשות, עבורו ועבור כל הסובבים אותו. היא קיימת, גם אם אתה לא מכיר בה עדיין.
אלא ש"הָאֶבֶן גְּדֹלָה עַל פִּי הַבְּאֵר" – אבן גדולה מכסה את מקור החיים הזה ולא מאפשרת לנו לגשת אל הבאר. הלב אטום, סתום וחתום, ומתוך כך, אין לנו שום גישה לחיים האמתיים. תמורתם אנו מוצפים בדמיונות, והבעיה הגדולה, שאנחנו מאמינים לאבן, ולא לבאר. אנחנו רואים אבן גדולה וכבדה ואפורה ושטוחה ועקרה, ואנחנו מאמינים שהיא זה אנחנו. אין לנו שום מושג על הבאר שנובעת ומפכה ומחכה לנו בפנים, שנאמין בה.
אבל הצדיק רואה את הכול. הוא רואה את מעלתנו העצומה והשורש הקדוש שלנו והטוב המוחלט שהננו – מצד אחד, ואת המקום הנמוך שאנחנו נתונים בו והאבנים הגדולות האלה שיושבות עלינו וסוגרות בעדנו וחוסמות אותנו מלהיות – מצד שני. וכל מה שהוא רוצה זה להיכנס לנו לתוך הלב עם דיבורים מחיים, לספר לנו מה אנחנו שווים וכמה אנחנו מיוחדים. שנקלוט כבר מי אנחנו באמת.
"וַיֹּאמֶר לָהֶם יַעֲקֹב אַחַי" – הלא אתם אחי בשורש נפשותיכם, שייכים למקום גבוה מאוד. אני ואתם זה בעצם אותו דבר. בשורש, גם אתם קדושים ונשגבים כמוני. כמו שאמר רבינו: "כָּל אֶחָד וְאֶחָד יָכוֹל לִזְכּוֹת לָבוֹא לְמַדְרֵגָתִי לִהְיוֹת כָּמוֹנִי מַמָּשׁ. כִּי הָעִקָּר תָּלוּי רַק בִּיגִיעוֹת וַעֲבוֹדוֹת בֶּאֱמֶת" (שיחות הר"ן, קסה). אז "מֵאַיִן אַתֶּם"? – אתם כמוני, אתם אחי, אתם יכולים להגיע לדרגה שלי, אז מה קורה אתכם? מאין אתם? מאין באתם? עם מה הסתבכתם? איפה אתם בעולם? מה עובר עליכם?
"וַיֹּאמְרוּ מֵחָרָן אֲנָחְנוּ" – זו התשובה המרה של כולנו: "שאנו מחרן, בחינת חרון אף, שהוא היצר הרע, שיניקתו מחרון אף ודינים שהתגבר עלינו והתגרה בנו מאד" (ליקו"ה, מתנה, הלכה ד, יג). הסתבכנו. רע לנו. הכתובת הכי מדויקת שלנו היא 'חרן', חרון אף, כעס וצער ומרירות. זה הסיפור שלנו. זה המקום שלנו. חרן.
אבל הצדיק, שיודע ומכיר את עוצם המדרגה שלנו, לא משתכנע מכל כמה שהסתבכנו. הוא יודע איך נפלנו אל התוהו הזה וגם איך נוכל לצאת ממנו אל החיים האמתיים. "וַיֹּאמֶר לָהֶם, הַיְדַעְתֶּם אֶת לָבָן?" – "לבן זה בחינת כלל כל הרמאות והערמומיות... ועיקר כל הרמאות והערמומיות של הבעל דבר הוא על ידי כוח המדמה" (שם). תבינו – אומר לנו הצדיק – זה לא באמת, כל המרירות הזאת, אתם פשוט מרומים! יש אחד שנראה ידיד-לבן, כשהוא בעצם אויב שחור, אכזר ורמאי ונצלן! 'חרן' זה לא האמת; זה השקר הכי גדול שיצר הרע מוכֵר לכם! האבן שעל פי הבאר היא לא אתם; אתם זה המים הצלולים, השקופים, שמפכים שם בפנים! האטימות והגשמיות הן רק הרגל רע, עטיפה שמכסה על הפנימיות הטובה שלכם! אם הייתם יודעים מה הכוח האמתי שלכם, לא הייתם מתרשמים מהשקרים העלובים שמספק לכם היצר הרע. כי באמת, הקטנות היא רק דמיון ותעתוע, ואילו אתם יקרים וקדושים ורצויים מאוד בעיני השם יתברך!
כך מסיר הצדיק בהינף יד את האבן הגדולה מעל הבאר ומוציא אותנו מחרן. הוא מלמד אותנו לא להאמין לאשליות שמוכֵר לנו לבן. הוא מלמד אותנו ש"כל אחד מישראל הוא בעל כוח גדול לעמוד כנגד כל העולם עם תאוותיהם, רק העיקר שיזכה לידע מכוחו" (ליקו"ה, ברכת הריח, הלכה ד, ב). והוא מבקש מכל אחד מאתנו: תדע מהכוח האמתי שלך! תאמין בו! אין שום סיבה להתייאש! אתה לא באמת חלש וכלום לא גדול עליך! מה שאתה באמת זה נשמה קדושה ואינסופית. יש לך כוח עצום והשם איתך, רואה ושומע ואוהב ושמח עם כל התכוונות שלך אל הטוב.
תתחיל להתכוון לשם ותראה שהדרך לא קשה ולא מסובכת ולא שייכת רק לצדיקים נשגבים מעולמות עליונים. לא. הדרך בנויה בדיוק בגודל שלך ומכל הטוב שאתה פועל. עכשיו. ככה.
זאת הדרך שכל הצדיקים עברו בה. וזאת הדרך שגם אתה עובר בה עם כל האמון והאמונה, בדרך להיות צדיק.