אחרי שנים רבות כל כך של עקרות, והמתנה לילד שיקים את בית ישראל, נעמדים יצחק ורבקה לתפילה משותפת. הוא בפינה אחת והיא בפינה שכנגד. שופכים ליבם לפני השי"ת. והשם יתברך נעתר! אבל לא לתפילתם המשותפת. אלא לתפילתו של יצחק. שלו ולא שלה.
למה?
מסביר רש"י (בראשית כה, כא): כי רבקה היא "חוזרת בתשובה", בת למשפחה של שקרנים ועובדי אלילים, "צדיקה בת רשע". יצחק, לעומתה, הוא בנו של גדול הדור הצדיק המפורסם, "צדיק בן צדיק". לכן הוא ייענה, והיא לא!
אבל איך זה יכול להיות? איך יתכן, שמי שנולד לבית אדמור"י ומיוחס, שככה נולד וככה גדל וככה ימות, ילד טוב מבית טוב, שקיום המצוות הוא טבע שני עבורו – מועדף על פני מי, שהכיר בָאמת למרות החינוך האלילי שקיבל, שיצא מתוך הסביבה הטבעית שלו, שפילס לו דרך בכוחות עצמו ובחר בטוב? מה הולך פה?
אלא שכאשר התורה מגדירה מישהו בתור 'צדיק' זה לא תואר טבעי ל'חרדי' או ל'דתי' ולא מילה נרדפת להיותו מבצע פעולות של מצוות. זו הגדרה מדויקת למדרגתו הפנימית. 'צדיק', בלשון התורה, הוא אדם שבוחר בטוב בכל פעם מחדש, לא מהתעוררות חד פעמית, ועושה זאת מיוזמתו, מכוחות עצמו, מנקודת האמת – לא מהשראת סביבה, הרגל וטבָעים. צדיק, בשפת התורה, הוא צדיק חי, ברמ"ח איבריו ושס"ה גידיו, אבל בעיקר בליבו, בלב מרגיש.
גם ליצחק וגם לרבקה קוראת התורה 'צדיקים', אבל בעוד רבקה הגיעה לצדקותה מתוך ים של שקרים סביבה, והבחירה שלה בטוב היתה מכח החיפוש אחר האמת, נולד יצחק לבית 'שומר מצוות', לאבא שהיה 'גדול הדור' ולאמא רבנית ידועה בכל העולם, ולמרות הסכנה של קיום מצוות מתוך הרגל וטבע שני, הצליח יצחק להבקיע לעצמו דרך אל האמת ואל הבחירה המחודשת שלו בטוב, גם בהיותו 'הבן של'. הוא הצליח להגיע למדרגת צדיק חי, לא בגלל ייחוסו, אלא למרות ייחוסו הנעלה. הוא הצליח 'להיות באמת', אף על פי שלכאורה דרכו כבר היתה קבועה וצפויה וסלולה ומתוכננת מימי קדם, וזה דבר ע-נ-ק. זה לא פשוט בכלל.
כמה קל להיות פורצי דרך, אנשי בשורה, מגלי ארצות, מחדשים וממציאים, שבוחרים נגד כיוון התנועה. 'לחזור בתשובה' כמעשה חד פעמי זה כמעט מתבקש. אבל כמה קשה ליסוע על כיוון התנועה, להיוולד לתוך מציאות חיים של תורה ומצוות ועדיין להרגיש חיות, ייחודיות, הוויה, בחירה, התחדשות, אמת, צדקות. לא קהות חושים, לא 'זה מה יש', לא קיום מכח האינרציה, לא 'סטטוס דתי', אלא צדקות של לב-בשר: נולדת, פועמת, מתואמת עם הרצון הפנימי. צדקות חיה. לבבית.
כל אדם חולם להיות בעל זהות אישית ייחודית, כזו שעוד לא היתה מעולם, להביא משהו ששייך אך ורק לו, לצעוד במסלול בו לא דרך איש לפניו. להתגלות... וזה רצון טבעי ומתבקש ונכון מאוד, אבל הטעות הנפוצה מתרחשת כשאדם מנסה לשנות כיוון, להיפך מהסביבה הטבעית ומההרגלים, לכפור בחינוך ובהרגלים שהוטמעו בו בשביל לגלות את האני הפרטי. זוהי אשלייה של ישות. זאת חרות דמיונית.
כי באמת, יכול כל אדם למצוא את עצמו עם ייחודיותו המופלאה בתוך מערכת הערכים הנכונה, גם אם גדל עליה מימים ימימה. ליצור בעצמו את ה"זמין למהוי", גם אם לא הגיע ממעמקי הג'ונגל, ההימליה או מכל נומך אחר ביקום. בתוך הקיים, הידוע, המוכר – צריך ואפשרי לבחור כל פעם מחדש.
אז אמנם התורה מלאה הערכה לרבקה, שבחרה לצאת מגילולי בית אביה, לעזוב הכל מאחוריה ולהדבק בשושלת הנשגבה של אברהם אבינו, אבל היא גלתה את האמת בתוך עולם של טועים ואובדי דרך ומשם ינקה את מדרגתה לכל החיים; ואילו יצחק, שזכה והתעלה למדרגת צדיק חי מתוך סביבה של אנשים, שכבר הגיעו לפסגה – מעלתו גדולה ממנה, ולפיכך "ויעתר לו השם". לו ולא לה.
בארבע מילים, מסביר לנו רבינו איך להסתדר עם זה ואיפה ללכת: "דרך חדשה, שהלכו בה". אם היא חדשה, אז איך כבר הלכו בה? -כן, הלכו בה מאז ומעולם, אבל בא נראה אותך מחדש אותה, מוצא בתוכה מקום להתגדר בו, חי בה באמת מתוך בחירה ראשונה, שהיא שלך ורק שלך.
הצדיקים שבכל הדורות הכירו את סכנת ה'בן של', ומסיבה זו, מסביר רבינו: "אל יקשה לך הדבר כשאתה רואה, שהצדיק לא תקן איזהו דבר, כי זה סבה מאת השם יתברך, שיניח מקום לבניו להתגדל בו" (ספר המדות). כל אדם רוצה "מקום להתגדל בו" פרטי משלו, אבל אין צורך 'לעבור מקום' בשביל זה. תתגדל, תתגלה, תמצא את השביל שלך, אבל כאן, באותו מקום שאתה דורך עליו, כי אדמת קודש הוא. בתוכו ממש תוכל להתגדל, למצוא את עצמך ולבחור בטוב באמת בפעם הראשונה.