"וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם" (בראשית כב' א').
ניסיון העשירי, ניסיון העקדה, הוא היחיד המפורש בתורה, מכל עשרת הנסיונות שנתנסה בהם אבי האומה. כמו כן נזכר ניסיון זה בלבד לדורי דורות, "אמר ר' אבהו מפני מה תוקעין בראש השנה בשופר של איל, כדי לזכור עקדתו של יצחק, אמר הקדוש ברוך הוא תקעו לפני ביום הזה בשופר של איל, כדי שאזכור לכם עקדת יצחק שנעקד כאיל, ומעלה אני עליכם כאילו נעקדתם עצמיכם לפני" (מדרש שכל טוב שם). וכן אנו מזכירים בתפילה בכל יום "ובכן ברוב רחמיך תזכור לנו עקדתו של יצחק אבינו, כאילו אפרו צבור ומונח ע"ג המזבח, ותביט באפרו לרחם עלינו" וכו'.
נסיון העקידה- הגדול שבנסיונות אברהם אבינו
והנה יש להתבונן במה נתייחד ניסיון זה מעבר לכל הנסיונות כולם, עד כדי כך שרש"י מפרש "קח נא - אין נא אלא לשון בקשה, אמר לו בבקשה ממך עמוד לי בזה הנסיון, שלא יאמרו הראשונות לא היה בהן ממש", דברי רש"י לקוחים מן המדרש (סנהדרין פט. ותנחומא ס' כב') "משל למלך בשר ודם שעמדו עליו מלחמות הרבה, והיה לו גבור אחד ונצחן. לימים עמדה עליו מלחמה חזקה, אמר לו: בבקשה ממך, עמוד לי במלחמה זו, שלא יאמרו: ראשונות אין בהם ממש. אף הקדוש ברוך הוא אמר לאברהם: ניסיתיך בכמה נסיונות ועמדת בכלן, עכשיו עמוד לי בנסיון זה, שלא יאמרו אין ממש בראשונים"
והדבר תמוה מאוד, הרי עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו א אור כשדים. ב טלטולו מבית אביו, שנאמר לך לך. ג רעב, דכתיב ויהי רעב (בראשית יב י). ד על עסק אשתו, וכתיב ותקח האשה בית פרעה (שם יב טו). ה בין הבתרים, שנאמר ידוע תדע (שם טו יג). ו אשתו עקרה, שנאמר ותהי שרי עקרה (שם ל יא). ז ברית מילה. ח על עסק שרה עם אבימלך. ט על עסק השלוח ששלח הגר ובנה ישמעאל, כדכתיב וירע הדבר מאד וגו' (שם כא יא). י עקידת יצחק: והרי הקרבה גדולה נדרשה בכל הנסיונות, ובחלקם הייתה מסירות נפש ממש (אור כשדים), וא"כ איך היה צד לומר על כל תשעת הנסיונות הראשונים "אין בהן ממש", ובמה נתייחד ניסיון העקידה מכל יתר הנסיונות?
"והאלהים נסה את אברהם"- ומה עם יצחק?
עוד יש לדקדק מדוע נחשב נסיון זה כניסיונו של אברהם אבינו בלבד, הרי הנעקד עצמו- יצחק אבינו מסר עצמו ברצון גמור ובמסירות נפש עצומה לקרבן. כי הנה אע"פ שמתחילה לא היה יצחק יודע שהולך הוא להיעקד ולהיזבח, כמו שכתב רש"י (שם פסוק ו')- "וילכו שניהם יחדיו" – "אברהם שהיה יודע שהולך לשחוט את בנו היה הולך ברצון ושמחה כיצחק שלא היה מרגיש בדבר", לאחר מכן ידע גם ידע ואע"פ כן מסר עצמו לקרבן- כמ"ש רש"י (שם פסוק ח')- יראה לו השה – "כלומר יראה ויבחר לו השה, ואם אין שה, לעולה בני. ואף על פי שהבין יצחק שהוא הולך לישחט, וילכו שניהם יחדו בלב שוה". וכמו שכתבו המשוררים בפיוט הנודע "עת שערי רצון"- אז יענה יצחק לאביו ככה וכו' ועת יקד יקוד בבשרי, נא חדדה אבי ואת מאסרי וכו'. (אמנם עיין אבן עזרא מש"כ בזה, שהייתה העקדה על כרחו של יצחק שהיה בן יג' בלבד), והתימה עצומה האיך נשמט יצחק אבינו מן הניסיון הגדול הזה, ומסירות נפשו מוזכרת אומנם רק דרך רמז?
נסיון העקידה ציווי ישיר של הקב"ה, וכיצד יסרב?
עוד יש לדקדק דלכאורה מה ניסיון היה לאברהם אבינו, כשהקב"ה נגלה עליו בכבודו ובעצמו ומצווהו לאמור "קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ", וכי יעלה על דעת בן אנוש לסרב למצוות המלך מלכו של עולם. ובמדרש מבואר שהיה דין ודברים ברור בין אברהם אבינו לקב"ה, והקב"ה גילה רצונו וציוויו שיעלה אברהם את בנו יצחק לעולה באופן ברור ונחרץ "אמר לו שני בנים יש לי, אמר לו את יחידך, אמר לו זה יחיד לאמו וזה יחיד לאמו, אמר לו אשר אהבת, אמר לו שניהם אני אוהב, אמר לו את יצחק", א"כ מן התימה הוא מה הצד בכלל שלא לעמוד בניסיון?
עם ישראל לדורותיו גם מסר את נפשו על קידוש ה'
ובאותו עניין צריך ביאור מה נתייחד נסיונו של אברהם אבינו מנסיונות כלל ישראל בכל הדורות, שמסרו עצמם משפחתם ורכושם, לשריפה לסקילה ולמיתות משונות, ולעיתים בעינויים קשים ומרים, ואת בריתו לא הפרו, ומסרו עצמם לעקידה בשמחה פנימית אמיתית.
הניסיון עבור מי?
ולבאר כל העניין יש לנו לדקדק מהו "ניסיון", ומה לו לקב"ה להעמיד את האדם בניסיון, וכי אין הוא יודע מצבו וכוחו של אדם, ועוד שבין אם יצלח ויעמוד בניסיון ובין אם ייפול ויחטא מה ייתן ומה יוסיף לו. והנה כבר עמד על כך הרמב"ן (שם) "ענין הנסיון הוא לדעתי, בעבור היות מעשה האדם רשות מוחלטת בידו, אם ירצה יעשה ואם לא ירצה לא יעשה, יקרא "נסיון" מצד המנוסה, אבל המנסה יתברך יצוה בו להוציא הדבר מן הכח אל הפועל, להיות לו שכר מעשה טוב לא שכר לב טוב בלבד". דהיינו הקב"ה אינו מנסה את האדם כדי לבחון את מצבו הרוחני, שהרי ודאי שאין צריך לזה כלל, אלא כל מטרת הניסיון אינה אלא לטובת האדם בלבד, שעל ידי כך יבוא לידי מיצוי היכולת הגלומה בו, ויוציא את כוחות נפשו הנסתרים מן הכח אל הפועל.
הניסיון לטובת המנוסה
וממשיך הרמב"ן (שם) "ודע כי 'השם צדיק יבחן' (תהלים יא ה), כשהוא יודע בצדיק שיעשה רצונו וחפץ להצדיקו יצוה אותו בנסיון, ולא יבחן את הרשעים אשר לא ישמעו. והנה כל הנסיונות שבתורה לטובת המנוסה". דהיינו שכל חפצו של ה' הוא להרבות טובה, וכשיודע בצדיק שיעמוד בניסיון ויעשה רצונו, חפץ להצדיקו ומנסהו. אבל הרשעים שלא יעמדו בניסיון אין ה' מנסם כלל ועיקר, שתכלית הניסיון היא הטבה למנוסה.
וכן מפורשים הדברים שוב ברמב"ן "'כי עתה ידעתי' - מתחילה היתה יראתו בכח, לא יצא לפועל במעשה הגדול הזה, ועתה נודעה במעשה, והיה זכותו שלם, ותהי משכורתו שלימה מעם ה' אלהי ישראל. 'יען אשר עשית את הדבר הזה' - גם מתחילה (לעיל יג טז, טו ה) הבטיחו כי ירבה את זרעו ככוכבי השמים וכעפר הארץ, אבל עתה הוסיף לו יען אשר עשית המעשה הגדול הזה, שנשבע בשמו הגדול, ושיירש זרעו את שער אויביו: והנה הובטח שלא יגרום שום חטא שיכלה זרעו, או שיפול ביד אויביו ולא יקום. והנה זו הבטחה שלימה בגאולה העתידה לנו".
הנה כי כן יסוד הדברים שתכלית כל ניסיון הינה הטבה למנוסה, שה' צדיק יבחן ויראה בתוככי נפשו כוחות עצומים, ורצון כנה ואמיתי לעבודתו יתברך, והאף אמנם בחיי היום יום אין מגיעים אותם הכוחות לידי מיצוי גמור, ועל כן מביא עליו ה' ניסיון הגורם לו להשתמש בפועל באותם כוחות, ולהוציאם מתוככי הנפש פנימה אל עולם המעשה, וע"י זה זוכה לטובה הרבה.
וכן הוא בניסיון העקידה, הקב"ה ידע לעד ומעולם שאברהם הוא עבד ה' בכל נימי נפשו, ובפנימיות נפשו מוכן למסור לידי קב"ה אף את היקר לו מכל – בנו מחמד ליבו, שנולד אחר ציפייה ארוכת שנים, ולעשות מעשה זה מתוך יישוב דעת ושמחה אמיתית, וזריזות של מצווה כמו שנאמר "וישכם אברהם בבוקר" וכו'.
זהו הנאמר בתנחומא "ר' לוי בן חמא [אמר] אמר לו הקדוש ברוך הוא נסיון הראשון ונסיון האחרון איני מנסה אותך אלא בלך לך, לך לך מארצך (בראשית יב א), ולך לך אל ארץ המוריה (שם בראשית כב ב)". עשרת הנסיונות היו נראים לכאורה מקבילים זה לזה, אמנם כאן מלמדנו המדרש שחשיבות הניסיון הראשון כחשיבות האחרון, והרי פשוט לכל בר דעת שאין להשוות בקושי הניסיון הראשון שמהותו גלות עם הבטחה מפורשת לירושת ארץ חדשה, לניסיון האחרון שמהותו הקרבת היקר מכל. וודאי שאין ההשוואה בעוצמת קושי הניסיון, וברמת חיבוטי נפש המנוסה, אלא ההשוואה הינה בתכלית ובהווית הנסיון עצמו, בהשפעתו על המנוסה ובגילוי הרהורי ליבו הכמוסים. בזה שווה גילוי כוחות הנפש הנסתרים והוצאתם מן הכח אל הפועל בכל ניסיון באשר הוא ניסיון. כל ניסיון באשר הוא, גילה והפיק מאברהם אבינו כח אחר והוציאו לעולם המעשה, עד לניסיון הכביר מכולם.
העקדה אינה ניסיון פרטי
כתב הרמב"ן על הפסוק "ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם" (בראשית פרק יב' פ' ו') - אומר לך כלל תבין אותו בכל הפרשיות הבאות בענין אברהם יצחק ויעקב, והוא ענין גדול, הזכירוהו רבותינו בדרך קצרה, ואמרו (תנחומא ט) כל מה שאירע לאבות סימן לבנים, ולכן יאריכו הכתובים בספור המסעות וחפירת הבארות ושאר המקרים, ויחשוב החושב בהם כאלו הם דברים מיותרים אין בהם תועלת, וכולם באים ללמד על העתיד, כי כאשר יבוא המקרה לנביא משלשת האבות יתבונן ממנו הדבר הנגזר לבא לזרעו:
העולה מדברי הרמב"ן הללו שנסיון העקידה לא היה ניסיון פרטי לאברהם אבינו בלבד, אלא נטיעת היסודות לאומה שלימה, לכל מעשה שעשו אבותינו ישנה השלכה על הדורות כולם, "וכולם באים ללמד על העתיד". תעצומות נפשו של אברהם אבינו, ועמידתו בניסיון כה גדול, השאירו חותם בלב האומה. זו ירושתנו מאברהם אבינו – הגבורה ןהכח לכל בר ישראל בכל הדורות לעמוד בניסיונות קשים, ובמסירות - עד דכדוכה של נפש.
גודל הניסיון מצד הטבע
ניסיון אברהם בעקידה היה ניסיון עצום וכביר, לא רק מחמת האהבה הטבעית שחש כל אב לבנו היחיד, אל משום רובד נוסף שיש במעשה העקידה: ידוע שהקב"ה ברא את העולם בעשרה מאמרות, ובכל מאמר ומאמר נבראה מציאות ממש בעולמות כולם. על פי אותו יסוד מחדש החידושי הרי"ם שכן היה בשעה שהקב"ה ציווה לאברהם "קח נא את בנך" - מייד היה אברהם מרגיש את רגשי אהבת אב לבנו גועשים בקרבו, "את יחידך" גוברים רגשותיו יותר ויותר לבן יחיד לאביו, "אשר אהבת" ואהבתו פורצת כל גבול, במציאות ממש, שכל מילה היוצאת מפי הקב"ה בוראת מציאות חדשה בליבו של אברהם, ואע"פ כן עם כל האהבה העצומה והחמלה האין סופית אומר לו הקב"ה "והעלהו שם לעולה".
גודל הניסיון הרהור אחר מידותיו של הקב"ה
רובד נוסף בנסיון העקידה, שייך גם במהות המעשה: הרי מסכת חייו של אברהם הייתה להנחיל לאנושות ערכים מחודשים של אמונה ודבקות, ובד בבד לסתור תפישות אליליות כפרניות. נפשות כה רבות שמעו במשך שנים את אברהם הולך ודורש כי קרבן אדם פסול הוא בתכלית הפסול, ואינו אלא עבודת אלילים בזויה, שאין הא-ל האחד חפץ בה כלל ואדרבה מתעב אותה מאוד. ולפתע יראו כל יושבי חלד כי אברהם בעצמו עושה הפך מהלך חייו ממש, ומקריב את בנו יחידו ומעלהו לקרבן כמעשה כוהני המולך השפלים.
ואם לא די בכך הרי ידוע היה לכל יושבי הארץ את הבטחת הקב"ה לאברהם "כי ביצחק יקרא לך זרע" – "אמר רבי אבא אמר לו אברהם אפרש לפניך את שיחתי, אתמול אמרת לי (לעיל כא יב) כי ביצחק יקרא לך זרע, וחזרת ואמרת (שם כב ב) קח נא את בנך, עכשיו אתה אומר לי אל תשלח ידך אל הנער".
אע"פ כן עומד אברהם בניסיון במסירות נפש גמורה, משכים בבוקר שנאמר "וישכם" - נזדרז למצוה: "ויחבש את חמורו" - הוא בעצמו ולא צוה לאחד מעבדיו, שהאהבה מקלקלת השורה. בשובה ונחת מתוך צלילות ויישוב דעת שנאמר "ביום השלישי" (שם פסוק ד') וכתב רש"י – "למה איחר מלהראותו מיד, כדי שלא יאמרו הממו וערבבו פתאום וטרד דעתו, ואילו היה לו שהות להמלך אל לבו לא היה עושה", וכבר עמדו המפרשים ע"כ שהרי אברהם היה גר בחברון וממנה מהלך חצי יום לירושלים, ומדוע נתעכב כ"כ שלושה ימים, אלא כל זה כדי להראות לכל באי עולם כי אברהם עומד בניסיון מתוך יישוב הדעת, ומתוך שמחה של מצווה. עולם שלם עומד נדהם מול האיש העברי האמיץ שכל ימיו הטיף על מציאות ק-ל אחד, על עבודתו בדרך אמת, לא כדרך אלילי העץ והאבן, האשרה והמולך, שלפתע נוטל את בנו יחידו להקריבו כאחד התיישים על אחד ההרים. ואברהם לא חת מפניהם, לא חושש מרכילותם, אדרבה הולך בנחת אל עבר הר המור, למען ידעו כל באי עולם שלא מתוך מהומה וערבוב עושה הוא את רצון הבורא. נסיון כה עצום - הוא הוא הנחלת מסירות הנפש לדורי דורות. מלבד המסירות הגשמית העצומה, טמון כאן בנסיון העקידה מסירות רוחנית בלתי נתפסת, בה עמד אברהם והנחיל כוחות אלו לזרעו אחריו.
העקידה- ניגוד מוחלט למידת החסד של אברהם
זאת ועוד לא לחינם ניסיון העקדה, הוא הניסיון הגדול מכל הניסיונות והוא היחיד הנזכר בתורה כניסיון. עקדת הבן, הרי היא ניגוד מוחלט למהותו של אברהם אבינו, אשר גילם באישיותו את מידת החסד - אם בהכנסת אורחים ואם בדאגה להכנסת הנפשות תחת כנפי השכינה. אברהם סימל ולימד לכל העולם כולו מידת החסד והרחמים מהי, מהי נתינה ללא בקשת גמול וכו', והנה הוא מצוּוה בדבר שהוא הפך מהות טבעו והפך הווייתו הפנימית, נסיון כזה שמשנה את מהות המנוסה, אבי האומה, מצליח להשפיע לדורי דורות על טבעם של בנים להופכם לעזי נפש שומרים משמרת אלוקיהם בכל מחיר, אף במחיר נפשם או נפש ילדיהם. ובאמת האור החיים הקדוש מבאר כך מדוע נסמכה לידת רבקה למעשה העקידה ז"ל- "ויהי אחרי הדברים האלה ויוגד וגו'. טעם סיפור זה, גם טעם אומרו אחרי הדברים כי אין לו קשר לידת האמורים מצד מה שקדם, זה הוא להודיע שנולדה רבקה בת זוגו של יצחק. וטעם עד עתה ולא קודם כבר הקדמנו כי היה מסטרא דנוקבא ולא היה לו נוקבא עד אחר העקידה שנתעברה בו נפש הזכר אחר הדברים האלה ויוגד לאברהם וגו' ובתואל ילד את רבקה וגו', זה הוא עיקר הסיפור" עכ"ל. לידע ולהיוודע שהעמידה בניסיון תוך שינוי המהות הפנימית ובניגוד מוחלט לעצמיות, מובילה לשכר גדול עד כדי שינוי המהות ממש.
עקידת יצחק- השיא שבהמלכת ה'
והנה לדעת רוב ככל המפרשים מעשה העקידה היה ביום ראש השנה, והנה המתבונן יראה שעיקר עמידתו של אברהם בניסיון העקידה הייתה התגלמות מלכותו של הקב"ה, ללא ספיקות וללא הרהורים, אלא עבדות מוחלטת בגוף ובנפש, תוך מסירת היקר מכל בגשם וברוח כמו שביארנו, מהותו של "עבד" הרי הוא אדם נטול רצונות ומאוויים אישיים, ללא חשבונות והרהורים, עבדות מוחלטת מתבטאת בקבלת עול האדון בכל צורה ואופן שיהיו, ללא שאלות ללא ספקות וללא הרהורים. ואברהם אבינו גילם כל זאת באופן מופלא בניסיון העקידה וכמו שביארנו. והנה - הוא הוא עיקרו של היום הקדוש הזה – יום המלכתו של הקב"ה על כל ברואיו, למען ידע כל פעול וכל יצור כי מלכותו יתברך בכל משלה, למען יסיר האדם מליבו כל רצון וכל מחשבה שנוגדים באיזה אופן את מלכות ה', ויקבל על עצמו בעבדות גמורה את מלכותו יתברך עליו.
הוא עניין הזיכרונות
ע"כ מזכירים אנו בתפילת מוסף של ר"ה, את אבותינו, אבות העולם, שעמדו בניסיונות במסירות נפש, והביאו לידי ביטוי באופן המופלא ביותר את מלכות ה' בעולם. שהרי ידוע שחשב לעשות מצווה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה, היינו שמבחינת הקב"ה אברהם עקד את יצחק, שחטו וזרק את דמו, ככל קרבן עולה, ואפרו של יצחק צבור הוא על גבי המזבח, ואנו בתפילתנו מזכירים זאת לומר כי הנה באנו ביום זה להמליך את הקב"ה מלכות גמורה, ויש לנו "קבלות" מאבותינו, להמלכה המוחלטת הזו, שבעמידתם בניסיונות הנחילו לנו את האפשרות להמליך בעצמנו את ה' אף במסירות נפש גמורה.
מסירות נפש במובן הרוחני
צריך כל אחד מאיתנו לדעת להשכיל להפנים ולהבין, כי מהותו של ניסיון הוא רק טובת המנוסה, הוצאת כוחות נפשו הפנימיים אל הפועל. מהותו של ניסיון הוא ניגוד למהותו של המנוסה, להרגלי חייו, למצבו. מהותו של ניסיון אינה בדווקא מסירות נפש במובן הפיזי, אלא "מסירות נפש", מלשון מסירת הנפש למי שאמר והיה העולם. על הפסוק (בראשית כג' ח') "וַיְדַבֵּר אִתָּם לֵאמֹר אִם יֵשׁ אֶת נַפְשְׁכֶם לִקְבֹּר אֶת מֵתִי מִלְּפָנַי שְׁמָעוּנִי וּפִגְעוּ לִי בְּעֶפְרוֹן בֶּן צֹחַר" כתב רש"י- נפשכם – רצונכם. מסירות נפש פירושה מסירת ההוויה, ההרגלים, הרצונות, התגברות על הדחף לדבר, התגברות על עצלות, על הרגלי החיים, כל אלו הם הם מסירת הנפש – מסירות הנפש. וכבר כתב בעל הפלא יועץ בערך "ניסיון" ז"ל- "ובכל יום ובכל עת ובכל רגע עומד בניסיון, שיצרו מתגבר ומתחדש עליו שיעשה עבירה או שיבטל מצווה, במחשבה או בדיבור ומעשה וכו'". האדם נמצא בכל עת בכל יום מימי חייו בנסיון תמידי ואם ישכיל לעמוד בו הרי עולה ומתעלה ומוציא לאור את טיב כוחות הנפש הטמונים בו.
נסיים בדברי המדרש רבה "ויהי אחר הדברים האלה והאלהים נסה את אברהם", כתיב (תהלים ס) נתתה ליראיך נס להתנוסס מפני קושט סלה, נסיון אחר נסיון וגידולין אחר גידולין בשביל לנסותן בעולם, בשביל לגדלן בעולם כנס הזה של ספינה וכל כך למה מפני קושט בשביל שתתקשט מדת הדין בעולם שאם יאמר לך אדם למי שהוא רוצה להעשיר מעשיר, למי שהוא רוצה מעני, ולמי שהוא רוצה הוא עושה מלך, אברהם כשרצה עשאו מלך, כשרצה עשאו עשיר, יכול את להשיבו ולומר לו יכול את לעשות כמו שעשה אברהם אבינו, והוא אומר מה עשה, ואת אומר לו ואברהם בן מאת שנה בהולד לו, ואחר כל הצער הזה נאמר לו קח נא את בנך את יחידך ולא עיכב, הרי נתת ליראיך נס להתנוסס.
יה"ר מלפני בעל הרצון שלא יביאנו לידי נסיון אלא נשכיל אנו לחיות במסירות נפש על קידוש ה’ במלוא מובן היסוד.