בפסוקים הפותחים את הפרשה, התרומה למשכן אינה מחויבת בכמות מסוימת או בסוג תרומה מסוים דווקא. אלא 'כל אשר ידבנו לבו' יכול הוא לבחור מתוך כל צרכי המשכן את אשר הוא מעוניין לתרום.
אך חז"ל דרשו שבמקרא זה מרומזים שתי תרומות נוספות. בקע לגולגולת מחצית השקל לאדני עמודי המשכן, ובקע לגולגולת לקורבנות ציבור. תרומות אלו הינם חובה גמורה הנתבעת מכל אחד ואחד. וחובה זו מוגדרת ותחומה לכמות אחידה לכולם ללא יוצא מן הכלל – מחצית השקל בשקל הקדוש.
גם בפסוקים מרומז הפן של החובה שיש בתרומה. התורה אינה מבקשת שנדיבי לב יועילו בטובם לבא ולתרום למשכן. אלא התורה דורשת מאת אשר ידבנו לבו - 'יקחו את תרומתי'! לקיחה זו היא תרומתי! היא מחויבת, ולא רק נדבה.
התרומה כשהיא חופשית ונתונה למאוויי ליבו של אדם, בהתאם למזגו ולנטיית לבו, היא אכן נוגעת במקום האישי של האדם. ומצליחה לקרב את הפנימיות הייחודית שלו לבורא העולם. אך התורה מציבה לאותה תרומה גם נקודת חובה שתהווה ציר מכוון ומייצב של תרומת הלב. ויסוד ותשתית מוצקים עליהם הוא יבנה את הקומה הנוספת של התרומה החופשית.
ללא נקודת החובה, עלולה התרומה לסטות חלילה לכיוונים שליליים. כפי שאכן ארע בחטא העגל. שם גם כן, הביאו 'כל איש אשר ידבנו לבו', אך מאחר שלא הייתה שם חובה אלוקית עליונה מכוונת. 'יצא העגל הזה' מהתרומה הזאת.
התשובה אם כן לשאלות שנשאלו בתחילה היא – החובה לבדה אמנם מצליחה לשמור על החוק והסדר, אך היא אינה מספקת בכדי למצות את הנפש ההומייה של כל אדם ואדם בקשר עם הקב"ה.
מאידך, הנדבה לבדה אמנם מביאה את הפן האישי בעבודת ה' לידי ביטוי, אך אינה מספקת בכדי לבנות מערך מוסרי וערכי קבוע יציב ומוסדר – מעון ומשכן לה'.
השילוב הממזג בין שניהם מצליח ליצור תמהיל מנצח של חוקיות מובנית איתנה, עם ביטוי אישי ויחודי.
אדני המשכן – היסודות הקבועים – נעשו מהמטבעות שעם ישראל נתנו כחובה מוגדרת – מחצית השקל. זהו הנדבך הראשוני אותו יוצקים בקביעת מערכת מוסדרת מחייבת בין האדם לקב"ה. כך גם קורבנות הציבור – תמידים כסדרם, נקנים מבקע לגולגולת מס אחיד וקבוע, שנועד לביסוס מערכת היחסים בין עם ישראל לקב"ה – קורבנות המזבח.
אך מעל קומה זו, בונה 'כל איש אשר ידבנו לבו' נדבך אישי בעבודת ה'. בתוך התרומה המחויבת – בין החוקיות הקבועה והמחויבת יש מקום לכל אחד ואחד להתגדר בו.
לא רק בתרומה למשכן זה כך. בכל עבודת הבורא זוהי המתכונת. בכל אורחות חייו היהודי הולך 'רצוא ושוב' בין החובה אליה הוא מציית, לבין הרשות אותה הוא מקדש במותר לו – מוסיף מחול על הקודש, נודב ותורם נדרי נדבה, מפריש את עצמו לעשות משמרת למשמרתי, מזקק את נפשו בנקודות התורפה הפנימיות והאישיות שלו, ומגביה את עצמו טפח וטפחיים מעל השגרה הרוטינית המחייבת – אך גם הממצבת.
המסר העולה מפרשה זו הוא כפול:
נחוץ ונדרש ישור קו חד ומוגדר בכדי לנעוץ את עבודת ה' בנפשנו, מבלי שכל משוב ורוח תשיב אותנו אחור.
אך מאידך, עלינו לתת מקום של כבוד לגוונים השונים של הבאים לידיי ביטוי באופי התרומה לה' של כל יחיד ויחיד. יש שנפשם חפצה לתרום זהב דווקא – כאברהם שצירף עצמו כזהב [שמות רבה]. ויש שדווקא בכסף יחפצו – לכסוף אל קונם בכיסופים וסילודין. ואלו אחרים הנחושת היא שתנכיח בתחושתם את חווית התרומה לה'. יש שתכלת השמיים תטהר נפשם בעבודתם, ויש שגוון האדום העז כתולעת השני יביא את תמצית דם לבם לפני הבורא.
נכון שישנה חובה כללית שמאחדת את כולם, אך בתוכה ישנם דרכים רבות ושנות לבני אדם רבים ושונים, כך, ורק כך, יבנה ויתכונן משכן ה', וכך תישרה השכינה בעם ישראל.
הכותב הוא ראש תחום חרדים ב'גשר'.