אלפיים ארבע מאות ארבעים ושמונה שנים חיכה העולם והאנושות לתורה שתרד משמיים. ארבע מאות שלושים שנה גלו עם ישראל במצרים בכדי שהם יוכשרו לקבל את התורה ולהיכנס לארץ המובטחת. העולם כולו לא נברא אלא בשביל הרגע הגדול בו יקבלו ישראל את התורה. הבטחת האבות עומדת וממתינה לישומה. אך למרות הכל, על אף הציפייה האין סופית של כולם. הרגע הזה שבו יבא העולם לתכליתו, וישראל ישתבצו במקומם, נדחה ומתעכב עוד ועוד.
מדוע? 'פן ינחם העם בראתם מלחמה ושבו מצרימה'
אם החתירה להישג הנדרש, עלולה לסכן את הקיים, חובה למתן את החתירה להישג, ולחשב מסלול מחדש. נכון שעם ישראל יאלץ להמתין לירושת הארץ עוד פרק זמן, ונכון שעם ישראל ייוותר ללא תורה בזמן שהוא יצעד בדרך הארוכה יותר. אך יש כאן ישנו איום קיומי על בניית העם. במידה והוא ישוב למצרים, שוב לא יהיה למי לתת את התורה. עדיף לאחוז בקיים, ולבנות מסלול ארוך קצת יותר, אך בטוח הרבה יותר, בכדי להימנע מסיכונים מיותרים.
המלחמה הצפויה לישראל שבגינה הקב"ה דחה את מתן תורה, ואת הכניסה לארץ ישראל. הייתה מלחמת מצווה. לכבוש את הארץ ולגרש את הכנענים זוהי אחד ממצוות התורה. אבל גם לקיום מצווה עם ישראל לא היה בשל. וגם המצווה הזו תדחה יחד עם מתן תורה וירושת הארץ, בכדי לא להיכנס למצב בו עם ישראל תוהה על עצם היותו, ובוחר בחזרה לחיבור עם העם המצרי.
ברור שהיו כאלה שלא הבינו מדוע משה רבנו לא מוליך אותם היישר למטרה. למה הוא מעכב את קיומה של ההבטחה? ומדוע נגזר עליהם לכותת רגליהם במדבר לשווא? הם כבר ראו את ידו הגדולה של הקב"ה במצרים, הם מאמינים בו, והם כבר חפצים לקבל על עצמם את עולו ואת תורתו, לרשת את ארץ האבות, ולחיות בצל השכינה בארץ הקודש.
מה קרה לו לנביא הגדול, מן הסתם הם שאלו. למה לא נתקדם ליעד ונלחם את מלחמת ה'? אך הקב"ה יודע את לבן של בני האדם. מכיר את חולשותיהם, והוא זה שצר את יצריהם. הקב"ה יודע, כי גם מלחמת מצווה, לפעמים יש לדחותה. גם הבטחות גדולות וזכיות עצומות – אם הם תלויות במלחמה – לעיתים יש להמתין עמן עוד קצת.
המלחמה עלולה לפרק אושיות החברה מן היסוד. למלחמה יש כוח בלתי נדלה של הרס וחורבן, לנפש, לצורת האדם, לערכיו, וגם לאמונתו. במלחמה המטרה היא שהאויב ינוצח, אך מאבק שריפתה גם הלוחמים עצמם עלולים להיכוות.
לא היה זה 'עת מלחמה', וגם לא 'עת תורה' בזמן יציאת עם ישראל ממצרים. היה זה עת בנייה של עם ישראל כ'עם' מאמין באלוקיו, והולך אחריו במדבר בארץ לא זרועה. ורק לאחר המסע הזה, הגיע הרגע המיוחל של מתן תורה.
מלחמות מצווה מזדמנות לציבור היראים לא פעם ולא פעמיים. הדבר הטבעי ביותר לעשות הוא לתקוע בתרועות קרב, לשלוף מידית את כלי המלחמה, ולהכריז ברבים 'מי לה' אלי'. לעתים גם הצפייה וההמתנה להישגים הנדרשים היא רבה מאוד, וממש כבר אין כוחות נפש להמתין עוד ועוד. אך פרשתנו מלמדת אותנו לדורות. גם למלחמות מצוות יש כוח הרסני ביותר, שעלול לחזור אלינו כבומרנג ולהפיל בנו חללים, עד שלא יהיה עוד מקום לדון האם לצאת למלחמה או לא לצאת, מכיון שכבר לא יהיה בין כה וכה מי שיצא למלחמה. הם כבר יהיו במצרים... חלקים רחבים בציבור עלולים לומר [בפרט הנוער...], מה לנו ולמלחמות? מלחמה ימינה, מלחמה שמאלה – אני את נפשי חילצתי, איני קשור עוד לעניין חלילה.
ההמתנה והדחייה של מלחמות מצווה עדיפה על הסיכון שחלק מעם ישראל יחדל להשתייך איליו, ויעדיף לחבור לתרבות ולערכים שמהם הוציא הקב"ה את ישראל ממצרים.
הכותב הוא ראש תחום חרדים ב'גשר'.