"וַיִּשְׂאוּ אֹתוֹ בָנָיו אַרְצָה כְּנַעַן וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ בִּמְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם אֶת הַשָּׂדֶה לַאֲחֻזַּת קֶבֶר מֵאֵת עֶפְרֹן הַחִתִּי עַל פְּנֵי מַמְרֵא" (פרק נ פסוק י"ג)
בפרשתנו - פרשת "ויחי", מתוארת פטירת יעקב ופרידתו מבניו, אך בשולי הדברים מסתתר אירוע דרמטי שמסופר בהרחבה במסכת סוטה (דף י"ג.), והוא סיפורו של קבורת יעקב.
כאשר הגיעו למערת המכפלה, בא עשו ועִכֵּב, אמר להם: "במערה זו יש מקום קבורה רק לארבעה זוגות: אדם וחוה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, וכיון שיעקב כבר קבר כאן - את לאה, ממילא הוא ניצל את זכותו, והמקום האחרון שנותר - מיועד לי!" אמרו לו: "הרי מכרת לאבינו את חלקך". אמר להם: "מכרתי לו רק את חלק הבכורה, אבל לא את חלק הפשוּט שלי". אמרו לו: "מכרת גם את החלק הזה". אמר עשו: "הציגו לי שטר מכירה". אמרו: "השטר במצרים". עשו התעקש לראות את החוזה המדובר, ולאחים לא נותרה ברירה, אמרו: מי הכי מהיר? הרי זה נפתלי שכתוב בו "אַיָּלָה שְׁלֻחָה" (בראשית מ"ט), ירוץ למצרים ויביא את השטר. עמד שם חוּשִׁים בן דן - נכדו של יעקב, שהיה "כבד שמיעה", ושאל: "מדוע מתעכבים?" סיפרו לו, ואמרו שכעת מחכים לנפתלי שיחזור ממצרים. תמה חושים: "עד שיחזור נפתלי יהיה אבי אבא - מוטל בבזיון?!" נטל מקל חבט בראשו של עשו, והרגו. ובכך נתקיימה נבואתה של רבקה - אם יעקב ועשו, שאמרה: "לָמָה אֶשְׁכַּל גַּם שְׁנֵיכֶם יוֹם אֶחָד (בראשית כ"ז). אמנם, לא מתו ביום אחד אבל נקברו באותו יום.
התיאור הזה - מעלה תמיהה: מדוע מכל בני יעקב וצאצאיו שעמדו שם, רק חושים בן דן התעורר לכך, שיעקב אבינו מוטל בבזיון?! מדוע אף אחד אחר, לא עשה מעשה - כדי למנוע זאת?
מבאר רבי חיים שמואלביץ (שיחות מוסר), במילה אחת: "הֶרְגֵּל!" בני יעקב, עמדו והתווכחו עם עשו. בכל משפט שאמרו לו, חשבו שבעוד רגע הם ינצחו אותו בדבריהם, וכבר יוכלו לקבור את יעקב, אך בכל רגע התחדש הויכוח על נקודה אחרת. אך ה"משא ומתן" עם עשו התארך, והאחים, התרגלו לסיטואציה בה מונח אביהם לפניהם וקבורתו מתעכבת, הם איבדו את הרגישות של - הרגע הראשון. מעתה, לא נראה בעיניהם מוּזר להמתין לנפתלי.
היחידי - שלא נהיה אדיש, ולא קהוּ חושיו - היה חושים בן דן! דווקא בגלל המגבלה שלו - "כבדות השמיעה", הוא לא נסחף לתוך המשא ומתן שהתנהל מול עשו, ולא התרגל לרגע - לעובדה שיעקב מוטל בבזיון. ניתן לומר, ש"החושים" של חושים בן דן, היו הרגישים ביותר - בגלל שהם לא הספיקו להשחק. הוא עורר את כולם מהאדישות שעטפה אותם, ופתר את העיכוב מיד.
פתגם עממי קובע: "אורח לְרֶגַע, רואה כל פֶּגַע!" כלומר, אדם המגיע מבחוץ מבחין בדברים שאינם כשורה, בעוד מי שגר בבית כבר התרגל לקיומם, ואינו שם לבו אליהם. גם חושים בן דן היה "אורח לרגע", והבחין ב"פגע" - שהאחרים פספסו, בגלל שהם - התרגלו.
נמצאנו למדים, שרגישותו של האדם עלולה להשחק מהר מאוד - מכח ההרגל, ונצרכת עבודה רבה על מנת לשמור את ההתרגשות הראשונית ולנצל אותה גם בהמשך. פעמים רבות, נגרר אדם מכורח הנסיבות, אל מציאות הסותרת ומנוגדת לתפיסת עולמו ולרצונותיו החופשיים. כתוצאה משהייה ארוכה במצב זה, מתקהים חושי הביקורת שלו, ובנקל, הוא מסתגל ומפתח אדישות לסיטואציות אשר בימים כתיקונם היה נחרד מהם. הפתרון הוא, "להכות על הברזל - בעודו חם".
ביחזקאל (פרק מ"ו) מופיע תיאור, על הבאים בשערי בית המקדש: "וּבְבוֹא עַם הָאָרֶץ לִפְנֵי ה' בַּמּוֹעֲדִים, הַבָּא דֶּרֶךְ שַׁעַר צָפוֹן לְהִשְׁתַּחֲוֹת - יֵצֵא דֶּרֶךְ שַׁעַר נֶגֶב. וְהַבָּא דֶּרֶךְ שַׁעַר נֶגֶב - יֵצֵא דֶּרֶךְ שַׁעַר צָפוֹנָה. לֹא יָשׁוּב דֶּרֶךְ הַשַּׁעַר אֲשֶׁר בָּא בוֹ, כִּי נִכְחוֹ יֵצֵא". כלומר, האדם הבא לבית המקדש, לא יצא באותו שער שדרכו הוא נכנס, אלא דווקא בשער בצד שכנגדו.
רבי יוסף יעב"ץ (החסיד יעב"ץ) בפירושו על מסכת אבות (פרק א) מבאר, שהדרישה הזו נובעת בעקבות אותה חולשה אנושית - הִתְרַגְּלוּת. "כי הקפיד ה' יתברך - שלא יראה השער ב' פעמים, פן ישווה בעיניו לשער ביתו, וקירות הבית - לקירותיו!" רוצה לומר, גם אדם שהתפעל בכניסתו לבית המקדש, במידה והוא יצא מאותו שער, בשעת היציאה הוא כבר לא יתרגש מהמראות, כי העין שלו כבר התרגלה לזה, והתרוממות הרוח לא תלווה אותו לביתו. לכן הוא מצוּוה לצאת משער אחר - כדי שעד הרגע האחרון הוא ימשיך ויתפעל מהמראות החדשים - שבדרכו החוצה, ואת הזכרון וההתרגשות הזו - הוא יקח אתו לביתו.
היוצא מדברינו, שגם אדם שחווה התפעלות והתרגשות יכול למצוא את עצמו ברגעים שאחר כך - מוּרְגָּל ואדיש. לשם כך, עליו לעשות מעשה ולְשַׁמֵּר את הרגע ואת ההתרגשות, ולהנציח אותה. על מנת, שלא לאבד את המוֹמֶנְטוּם וההתרגשות החיובית.