מקובל מפי גדולי הדורות שפרשת בשלח היא כל כולה "אמונה": קריעת ים סוף, הוצאת מים לעדה, פרשת המן ועוד נושאים רבים המעוררים ומלמדים על האמונה והביטחון בבורא עולם. לכן, בבואנו אל הקודש לדבר בפרשה זו, נהוג לדבר בענייני אמונה ובטחון.
קריאתה שמו"ת
מובא בטור או"ח סי' א': שטוב לומר פרשת המן בכל יום. וביאר בב"י, כדי שיאמין שכל מזונותיו באין לו בהשגחה. ובמ"ב (ס"ק י"ג) הוסיף לבאר, שריבוי ההשתדלות אין מועיל במאומה, אי לכך צריך להתבונן במה שנאמר בפרשה זו. ב"שבט מוסר" (פרק מ') הביא בשם רבנו בחיי (שמות ט"ז, ט"ז) בשם המקובלים, דיש לאומרה בשנים מקרא ואחד תרגום, וכן מובא בעוד ספרים.
סגולתה לפרנסה
עוד בחשיבות פרשת המן כתב הרב הצדיק מרימנוב זצ"ל, שקריאת פרשת המן שתים מקרא ואחד תרגום ביום שלישי לפרשת בשלח, היא סגולה נפלאה לפרנסה. מעבר לעניין הקבלי והנסתר שבקריאת פרשת המן, צריך להבין על דרך הפשט כיצד הקריאה והעיון בפרשה זו יכולים לעורר את האדם לביטחון גם בתחום הכלכלי, ולסייע לאדם להתמודד עם הניסיונות בפרנסה.
מפסוקי פרשת המן נמצינו למדים כי הקב"ה טומן ניסיונות לעם ישראל במדבר גם בתחום המזון והפרנסה.
הכנת עם ישראל לפרנסה עצמאית
הנראה לבאר כהקדמה לפרשת המן, שרואים שיש פה הכנה מסוימת של הבורא יתברך לעם ישראל לפני יצירת עם המקבל ע"ע את התורה כתורת חיים. התורה פותחת: 'ויהי בשלח וכו' ולא נחם אלקים דרך ארץ פלישתים כי קרוב הוא' וכו'. הנה עם ישראל היו עם של עבדים הסמוכים על שולחן אדוניהם, והם היו דואגים לכלכלתם ולפרנסתם. כעת, עם יציאתם מעבדות, עליהם להתרגל לדאוג לפרנסתם בכל יום, ולכן הקב"ה דאג לכך שייבנה היסוד האמוני שכל הפרנסה של האדם באה מאתו יתברך ישירות. אם אכן יציאת מצרים היתה מסתיימת עם כניסה ישירה לארץ מיושבת, לא היה לעם ישראל את הכלים להתמודד עם דאגות הפרנסה, ולכן סובבם הקב"ה ארבעים שנה במדבר ודאג לכל מחסורם, וכך הוכן המסד הרוחני לפני כניסתם לארץ, ודאגת הפרנסה לא נפלה על עם ישראל בטרם היו מוכנים.
ביאור הנסיון שבמן
והנה, התורה מבארת שנתינת המן היתה בבחינת נסיון לעם ישראל כמו שכתוב (שמות ט"ז, ד'): 'וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן-הַשָּׁמָיִם. וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר-יוֹם בְּיוֹמוֹ, לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם-לֹא. וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי, וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר-יָבִיאוּ. וְהָיָה מִשְׁנֶה, עַל אֲשֶׁר-יִלְקְטוּ יוֹם יוֹם.
נחלקו המפרשים בהבנת הכתוב: "למען אנסנו" ובמשמעות הניסיון בו נאלצו בני ישראל להתמודד בפרשת המן:
דעת רש"י – האם יקיימו את המצוות התלויות בו
א. רש"י ד"ה למען אנסנו הילך בתורתי מבאר שהנסיון ברמת האמונה של עם ישראל האם יותירו ממנו והאם ישמרו עליו את השבת, וז"ל: "אם ישמרו מצוות התלויות בו, שלא יותירו ממנו ולא יצאו בשבת ללקוט".
וידוע, שישנן מצוות רבות התלויות במן, כגון: אופן הלקיטה, הכמות, ההכנה לקראת שבת ועוד, שמירת מכלול המצוות התלויות במן הוא גוף הניסיון בו עמדו בני ישראל במדבר.
הרמב"ן – האם יאמינו בו בכל יום במשך מ' שנה
ב. הרמב"ן בפירושו לאותו פסוק שם חולק על רש"י. בדבריו מתבאר, כי הניסיון טמון בעובדה שהמזון היחיד שהיה לבני ישראל ארבעים שנה במדבר היה המן. בכל יום התחדש הניסיון באמונה ובביטחון שהקב"ה יזון ויכלכל אותם. בני ישראל במדבר לא יכלו להתעלם מכך שתלויים הם בחסדי הבורא יתברך, וכדברי הנביא: 'זכרתי לך חסד נעורייך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה' וכו', פשוטו כמשמעו.
הרמב"ן מפנה למה שכתב בפרשת וירא (בראשית כ"ב, א') בדבר נסיונו של אברהם אבינו. הדברים חשובים בכל דור ודור ובמיוחד בימינו, כאשר כולנו מלאים בשפע ובכל טוב ב"ה, ועולם החומר נראה כמושך ומפתה. עניין הניסיון, אומר הרמב"ן, הוא מצד המנֻסֶּה ואינו נצרך מצד המנסה, כלומר' הקב"ה - צור עולמים - אינו נצרך לניסיונות כלל, שהרי הוא בוחן כליות ולב ויודע בדיוק מהי רמתו הרוחנית של יציר כפיו, ואינו נצרך לתת מבחנים כמורה בבית הספר. אלא, שכל תכלית הניסיון הוא עבור בני האדם כדי שיזכו להוציא מהכח אל הפועל את היכולת הגלומה בתוכם ולהתקדם בתיקון הנדרש להם בעולם הזה ולקבל שכר על העמידה בניסיון.
בנוסף לכך ניתן לומר, שיש בניסיון חשיבות בעבודתו הרוחנית של האדם להכיר את דרגתו הרוחנית ואת הנקודות אותם עליו לשפר ולקדם.
ג. הרמב"ם במורה נבוכים (ג' כנד' ע"ב), מובא ברמב"ן שלעיל: "לדעת כל יודע ולנסות היש תועלת בעבודת הא-ל ואם יש בה ספוק צורך אם לא", ע"כ.
וביאור דבריו, שיש ניסיון כללי לכל איש ואיש הרוצה לעבוד את השי"ת, ומטבע הדברים, עבודת ה' כרוכה בניסיונות החיים בכל יום ויום, ובכלל זה הפרנסה. האם מי שחשקה נפשו להתעלות בתורה ובמצוות מקבל את כל סיפוקו כדבעי בכל מובני החיים. כך לדוגמא בפרשה זו באה לידי ביטוי דאגתו של הקב"ה לעם סגולתו בשפע המזון והפרנסה שהשפיע עליהם. אמנם הניסיון היה בכלליות בכל רובדי החיים, דהיינו המדבר היה כור ההיתוך של דור יוצאי מצרים שהולכים לקבל ע"ע את התוה"ק כתורת חיים על הר סיני, ורצון השי"ת היה להכשירם בפרק זמן זה שיתרגלו להיות עובדי השם על אף ניהול החיים הרגילים, כי בנ"י היו היחידים בעולם שיקבלו תורה ומצוות המשתלבת בכל רובדי החיים.
אמנם, הרמב"ן בפירושו הקשה על פירוש זה של הרמב"ם ודחה דבריו.
כלי יקר – ניצול הַזַּכּוּת שבו לקבלת התורה
בעל ה"כלי יקר" ביאר את הנסיון בהרחבה, וז"ל: "למען אנסנו הילך בתורתי אם לא - פירש"י וכו'. וכל זה נאמר על מדת הבטחון, כי אם לא יותירו ממנו זהו מופת שהם שלמים במדת הבטחון, כי מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר הרי זה מקטני אמנה, וכן אם לא יצאו בשבת ללקוט הרי הם בטוחים שמה שלקטו אתמול יספיק להם גם ליום המחרת, ואז ילכו בתורתי, כי מי שאינו שלם במדת הבטחון מכלה כל ימיו לאסוף ולכנוס ומתי יעשה לבית ה' לעסוק בתורה, כנודע מדרכי רוב העולם ההולכים אחר ההבל ויהבלו, ועסק התורה טפל אצלם:
דבר אחר, לפי שעסק התורה יש לו מונעים מבית ומחוץ, מבית הוא מצד מאכלים גסים המפסידים זכות וברירות השכל, עד אשר כח שכלו עובר בעמק עכור ואינו זך לעסוק במושכלות, כי מטעם זה לא אכל משה בהר מ' יום כדי שיהיה שכלו זך ונקי להבין במושכלות, וכתיב (שמות נד טז) יכסהו הענן ששת ימים, וארז"ל (יומא ד.) שהיה זה כדי למרק אכילה ושתיה שבתוך מעיו, ומבחוץ הלא המה בעבר הירדן, בעברו דרך ימים ונהרות ורגליו כאילות לרדוף אחר מזונותיו, במדבר בהר בערבה ובשפלה ועסק זה מטרידו מלעסוק בתורה, והמן הזה היה מאכל רוחני כל אוכליו נצולו מן שני מונעים אלו, הן מבחוץ, כי לא היו צריכין לחזר אחריו אלא כל אחד מצא מזונותיו בכל יום פתח אהלו, הן בפנים, כי היה מאכל זך ונקי מכל פסולת, ורז"ל (שם עה ע"ב) קראוהו "לחם אבירים" שמלאכי השרת אוכלין אותו, אע"פ שאין אצלם אכילה, מ"מ הן נזונין מזיו השכינה, והיינו אותו חלק רוחני שהיה במן כי היה בו ניצוץ גם מן הרוחניות, ועינו כעין הבדולח מזהיר ומבהיק ולא היה בו שום פסולת וע"כ היה נבלע באברים, ובזה נסתלקו שני המונעים. ושלישים על כלו, והוא מי שיש לו הרבה יותר מכדי צרכו, גם הוא אינו פנוי לעסוק בתורה כי ריבוי הונו וקנינו, והשבע לעשיר אינו מניח לו לעסוק בתורה, וגם ממונע זה היו ניצולים במן זה, כי לא ירד כ"א ארוחת איש דבר יום ביומו, ואמר ה' למען אנסנו הילך בתורתי אם לא, כי בהסתלקות כל המונעים הרי לפניהם שולחן ערוך לעסוק בתורה ואין מעכב, ואם על כל פנים לא ילכו בתורת ה' אין זה כי אם רוע לב הותל הטהו למאס בתורת ה', ואז ודאי לא יהיו ראויין לקבלת התורה ויתבאר זה עוד בסמוך, עכ"ל.
המלבי"ם – אמונה צרופה בנותן המזונות והפרנסה
ה. ראה בפירוש המלבי"ם לפסוק בו מאריך לבאר כמה וכמה לקחים מפרשת המן. להלן תמצית דבריו: "א.מפרשת המן נלמד כי מפתח הפרנסה הוא בידי השם לבדו.
ב. הצד הגשמי לבדו אינו מחייה את האדם אלא החלק הרוחני המזון הוא מחייה את נפשו של האדם ומעניק לו חיותו.
ג. שלא יטריד אדם עצמו בפרנסה מסוכנת, מי שנותן חיים נותן גם מזונות. למרות שהאדם נדרש לעשות השתדלות, גדר ההשתדלות הראויה היא בפעולה המועטת ביותר המספקת בדרך הטבע.
מסופר על "החפץ חיים" שהיה בעל חנות, אותה היה פותח בכל יום לזמן מועט. ברגע שהיה משיג את הסכום היומי הנדרש לו כדי חיותו היה סוגר את החנות אפילו היה עוד היום גדול.
גדולי ישראל חינכו עצמם תמיד לאמונה כי הפרנסה קצובה מהשם יתברך ועל האדם לבצע את ההשתדלות המועטת על מנת להשיג את השפע שנקבע לו בשמים.
ד. כל דבר שבקדושה צריך הכנה.
ה. ידוע מאמר חז"ל כי פרנסתו של אדם נקצבת לו "מתשרי עד תשרי חוץ מתשר"י". בראש השנה נקצב לאדם כמה יהיו הכנסותיו וכמה יהיו הוצאותיו, למעט הוצאות עבור תלמוד תורה, שבת, ראש חודש, יום טוב. הוצאות תשר"י אין האדם מוציא עבור עצמו, אלא תשר"י הן הוצאות המתוקנות ומזומנות לכבודו של הקב"ה, הלכך הם אינן נכללות בסכום הקצבה השנתית של האדם. על דרך משל: כמו שבעל המפעל משלם עבור הוצאות העובדים שלו כאשר הם בשליחותו.
חשוב לציין, שהוצאות שבת הן לכבודו של הקב"ה כאשר השבת מביאה לאדם עילוי רוחני וקרבת השם. אם השבת הופכת לפרק זמן ריק מתוכן רוחני ומשמשת למנוחת הגוף לבד, אין הוצאות שבת כזו מצטרפות לתשר"י, שהרי שבת שכזו היא שמחת כרסו של האדם ולא שמחתו של הקב"ה.
מהו השילוב הנכון בין עסק התורה בשבת לבין הנאת הגוף ומנוחתו? ישנו גדר בהלכה לפיו לבעלי בתים נאמר: לא נתנו שבתות וימים טובים לישראל אלא לעסוק בתורה. לעומת זאת לתלמידי חכמים מותר לנוח שעה שעתיים לכבוד שבת כיוון שהם עוסקים בתורה במשך כל השבוע.
כיצד יכול האדם לבחון עצמו בדברים שרוכש לכבוד שבת האם הם באמת לשם שמים או להנאת עצמו? כאשר האדם מתאווה לקנות דבר מה לכבוד שבת עליו לשאול את עצמו: במידה ואשתי או אחד הילדים היה מבקש דבר זה לכבוד שבת כיצד הייתי מגיב? אם האדם כנה עם עצמו ומגיע למסקנה שכנראה היה נמנע מקניית אותו המוצר, מוכח שאין ברצונו לענג באמת את השבת אלא לענג את עצמו.
ו. עוד מסביר המלבי"ם הנלמד מפרשת המן, כי מי שמכבד את השבת כמו שצריך, זוכה שכל ימי השבוע מתברכים (מלבד המציאות שמסתמא כיבד את השבת כדבעי ונשאר לו הרבה אוכל, כל השבוע מתברך בשאר מובנים).
תיאורי ניסי המן בחז"ל
והנה, מובאים בגמרא יומא ע"ה ע"א מספר מדרשים המתארים את ניסי המן:
- "ויצא העם ולקטו" וכתיב "שטו העם ולקטו" הא כיצד? צדיקים ירד על פתח בתיהם, בינונים יצאו ולקטו, רשעים שטו ולקטו.
- עוד נאמר שם בגמרא: כתיב "לחם" וכתיב "עוגות" וכתיב "וטחנו" הא כיצד? צדיקים לחם, בינונים עוגות, רשעים טחנו בריחים.
- וידוע מאמר הכתוב: "המרבה והממעיט", שלא העדיף זה שטרח הרבה בליקוט המן יותר מזה שטרח מעט, שניהם זכו לאותה מידת עומר לגולגולת.
מדרגת האדם קבעה לאופן קבלת המן
מכל האמור לעיל נראה בעליל, שהשי"ת נתן את המן לבנ"י במדבר, ופרנסתם וכלכלתם לפי מדרגתם הרוחנית ובהתאם לעמלם בעבודת ה', ולכן הוא ניתן לכל אחד לפי מה שמגיע לו: הצדיקים שזמנם חשוב להם לעבודת השם המציא להם מהר את כלכלתם מבלי לגרום בטול זמן מיותר והמזון היה אפוי ומוכן לאכילה. הבינוניים היו צריכים להסתובב בכמה רחובות עד שמצאו את מנתם. הרשעים שבזים לזמנם ואינם מנצלים אותו כראוי לעבודתו יתברך ומבלים את זמנם בהבלי העולם הזה, היו צריכים לצאת מחוץ למחנה עד שהמציא להם ה' את מנתם. כל זה עשה ה' למען ילמדו הדורות הבאים שכל פרנסתם של בנ"י באה ומזומנת בהשגחה פרטית, כראוי לדרגתם הרוחנית. אמנם במשך מרוצת הדורות אין אנו רואים בעליל קשר בין צדקות האדם ועשירות כיון שהשי"ת משלם לרשעים על קצת מצוות שעשו בעוה"ז כדי שלא ישאר להם שכר בעוה"ב, וכמו"כ לצדיקים מענישם בזה העולם כדי שיהיה להם רק שכר טוב בעוה"ב. לכן נמצא ת"ח שהוא עני ורשע שהוא עשיר.
כמות פרנסת האדם במידה שלא משתנית
פרשת המן היא כבנין אב לכל התורה כולה, שפרנסתו של האדם מגיעה אליו בהשגחה פרטית ומדויקת בהתאם לזמן ולדרגת הקושי באופן המתאים והראוי לכל אדם. לא משנה כמה יעבוד ויטרח, פרנסתו של אדם ניתנת לו מדודה במידה.
אנחנו צריכים לחזק את האמונה שכל פרנסתנו מזומנת מאת הקב"ה כמו שמוכח מפרשת המן. אמנם אנו נדרשים להשתדלות, אך חשוב לאדם לזכור את העיקר כי הפרנסה היא אמצעי שצריך לשרת אותנו בעבודתנו הרוחנית.
משל חבית היין של ה"חפץ חיים"
ה"חפץ חיים" התייחס פעם לכל אותם האנשים הנחפזים להרוויח יותר ויותר, ואמר על דרך משל, שלכל אדם יש חבית של יין ובו מותקן ברז אחד. יש כאלו המנסים להרכיב ברז נוסף במטרה "להרוויח" עוד יין, אך באמת החבית מאבדת את תכולתה יותר מהר.
פרנסת האדם בהשגחה פרטית לכל אדם
מפרשת המן למדנו, שכל מה שאדם צריך לפרנסתו ולכלכלתו לו ולכל משפחתו ניתנת בהשגחה פרטית ע"י הקב"ה בכבודו ובעצמו. לא משנה כמות ואופן ההשתדלות שיטרח האדם עבור פרנסתו, אלא לעולם מספיקה השתדלות מועטת. ואשר ע"כ, צריך האדם להחדיר אמונה זו בכל מהלך חייו ולהבין שלא רק הפרנסה כך אלא כל מנהג העולם בכלליותו מתקיים בשילוב דברים גשמיים הנצרכים לקיום האדם. כל אותם דברים גשמיים באים ישירות ובהשגחה פרטית.
פרנסה – אמצעי להתעלות בתורה
לכן, אם רצון הקב"ה שהאדם יתמקד בשאיפותיו הרוחניות ולהתעלות במעלות התורה אין שום דבר גשמי שימנע ממנו זאת, וכמו שראינו בדור המדבר שהקב"ה רצה שבני ישראל יהיו פנויים ללמוד ולהתעמק בדרך התורה והמצוות ויראת שמים, לכן הוריד להם בדרך נס אוכל לפרנסתם, כל אחד לפי מדרגתו רק כדי שיהיו פנויים לעלות בתורה.
ובדורנו אנו גם זכינו לראות כעין הדברים המבוארים לעיל, כאשר הצדיק, הלוא האיש הקדוש ציס"ע כ"ק אדמו"ר סידנא בבא סאלי רבי ישראל אביחצירא זצוק"ל וזיע"א, שבכל היכא שנדרש לדבר מה למען עבודת ה' שלו, לא היו סייגים או מגבלות גשמיות שיכלו למנוע ממנו למלא את מבוקשו ולעבוד את קונו בדביקות ובשלמות עילאית.
עולה שאלה מתבקשת, כיצד יתכן שישנם כל כך הרבה סיפורי מופתים על סידנא הבבא סאלי, שבשבוע שעבר היתה ההילולא שלו.
ישנם סיפורים שנשמעו ממספר מקורות נאמנים, כגון על כמויות משקה העראק המפורסם של הצדיק, שהיה מצליח להפיק מחצי בקבוק - למספר עצום של אנשים, ועוד סיפורים רבים ומוכרים.
בנוסף לכך, ידוע משאחז"ל שכל המתרחש לו נס מנכין לו מזכיותיו וידוע מ"ש יעקב אבינו בפר' ויצא: 'ויירא יעקב מאוד, ויצר לו', ופרש"י: "ויירא - שמא יהרוג", דהיינו שיעקב אבינו חשש שמא יהרוג בדרך נס וינכו לו מזכיותיו. ומדוע לא חשש סידנא בבא סאלי זצ"ל שמא ינכו לו מזכויותיו?
העולם נברא לשימושו
לדעתי, התקיים בצדיק זי"ע מה שכת ב"מסילת ישרים" בעניין חובת האדם בעולמו, וז"ל: ואם תעמיק עוד בעניין, תראה כי העולם נברא לשימוש האדם. אמנם הנה הוא עומד בשקול גדול, כי אם האדם נמשך אחר העולם ומתרחק מבוראו הנה הוא מתקלקל ומקלקל העולם עמו, ואם הוא שולט בעצמו ונדבק בבוראו ומשתמש מן העולם רק להיות לו לסיוע לעבד בוראו, הוא מתעלה והעולם עצמו מתעלה עמו. כי הנה עילוי גדול הוא לבריות כולם בהיותם משמשי האדם השלם המקודש בקדושתו יתברך…", עכ"ל.
ובעניין אבני המקום שלקח יעקב ושם מראשותיו אמרו (חולין צא, ב): "אמר רבי יצחק: מלמד שנתקבצו כולן למקום והייתה כל אחת אומרת, עלי יניח צדיק ראשו", ע"כ.
אומר בעל ה"מסילת ישרים", שתכלית האדם היא להתקרב להקב"ה וכל העולם עומד לו לעזר לשמש את האדם בעבודת בוראו.
כל הבריאה היא יצירתו של הקב"ה אשר מנהיג את הבריאה ומחיה אותה בכל רגע. למעשה, כל המציאות היא נס אחד גדול, רק אנו מכח ההרגל לא רואים זאת. חוקי הטבע שקבע הבורא יתברך גם הם נס ופלא עצום, לא פחות מכל מקרה אחר בו ניכרת שבירת חוקי הטבע כנגד כל הסתברות והיגיון.
כמו שכותב בעל ה"מסילת ישרים", הבריאה נועדה לשרת את האדם בעבודתו, אי לכך כאשר לצדיק יש צרכים אותם הוא צריך למלא על מנת להתקדם בעבודתו הרוחנית, יתכן ואפשרי שחוקי הטבע ישתנו ויותאמו למצבו על מנת לאפשר לצדיק לקבל את השפע הרוחני איליו הוא ראוי ונכסף.
יסוד עמוק זה מסביר הרבה מסיפורי הצדיקים בהם זכו לקפיצות הדרך, להצלות מפח יוקש, לישועות מפליאות ולעוד ניסים ונפלאות.
המעיין שנמצא ונעלם
מסופר, שבאחת מנסיעותיו של סידנא הבבא סאלי במרוקו, ביקש הצדיק מהנהג שלו מים לנטילת ידים לצורך תפילת מנחה. לא נשארו מים ברכב, אי לכך הורה הצדיק לנהגו לעצור בצד הכביש. מסופר שהבבא סאלי הדריך את הנהג שלו היכן ללכת ובאיזו נקודה ימצא מעיין בו יוכל למלא את מיכלי המים שהתרוקנו. הנהג מצא את המעיין ולפני שעזב את המקום סימן את הנקודה בכביש באמצעות גל אבנים גדול וברור. כשחזר על עקבותיו לאחר הנסיעה, ביקש לאתר את המעיין בעזרת הסימן שהציב אך ללא הועיל, לא היה זכר למעיין כאילו מעולם לא היה.
הדגים שהגיעו במוצ"ש סוער נגד כל הגיון
סיפור נוסף על הבבא סאלי אותו סיפר רבי מכלוף אלסרי זצ"ל, במקום מגוריו בעיר קצאר אל שיך שבמרוקו, כאשר הצדיק ביקש דגים לכבוד סעודת מלווה מלכא במוצ"ש בשעת לילה סוערת. כל יושבי ביתו של הבבא סאלי טענו באזניו שלא ניתן למצוא דגים בשעה שכזו כיון שיורד גשם חזק ולא שייך להתקרב לנהר. כעבור מספר דקות הופיעו בדלת הבית זוג דייגים ערבים עם דגים גדולים למכירה.
החומר אינו מהווה שום מחסום לצורכו הרוחני של הצדיק
משני סיפורים אלו עולה היסוד שלעיל, ברגע שיש לצדיק צורך רוחני אמיתי, עולם החומר אינו מהווה כמחסום או מגבלה. אם הבבא סאלי צריך מים לצורך נטילת ידיים לתפילה, הקב"ה יזמן לצדיק מים גם בדרך של נס.
יהי רצון, שהקב"ה יזכה אותנו לשמור תורתו מתוך רוב שמחה ונחת, ושנזכה לרתום את כל העולם החומרי לעבודתו יתברך כמו שגדולי הצדיקים זכו בכל דור ודור.
הצגת כל התגובות