"וזה יהיה משפט הכוהנים מאת העם מאת זובחי הזבח אם שור אם שה ונתן לכהן הזרוע הלחיים והקיבה"(דברים יח' ג') בפסוק זה מצווה התורה לתת לכהן מתנות כהונה של זרוע לחיים וקיבה מכל בהמה טהורה אשר נשחטת.
"ראשית דגנך תירשך ויצהרך ... תתן לו"(דברים יח' ד') בפסוק זה מצווה התורה לתת לכהן תרומה גדולה מתוך גידולי השדה. מדאורייתא חיטה אחת פוטרת את כל הכרי אבל המשנה בתרומות פרק ד' משנה ג' מביאה את תקנת חכמים ששיעור התרומה בעין יפה היא אחד מארבעים בעין בינונית אחד מחמישים ובעין רעה אחד משישים.
"וראשית גז צאנך תתן לו"(דברים יח' ד') בפסוק זה מצווה התורה לתת לכהן מתנת כהונה מתוך הצמר הנגזז מן הצאן. בתורה לא נזכר במפורש שיעור הנתינה אבל הגמרא בחולין קלז: מביאה את דברי רב ושמואל ורבי יוחנן ששיעור הנתינה הוא אחד משישים.
דוגמאות לדין מכירי כהונה
מצינו בכמה מקומות בש"ס כי ישראל המחויב במתנות כהונה מדאורייתא יכול להעביר את מתנות הכהונה לכהן שהוא מכירו ואוהבו וזהו דין מכירי כהונה שיש לו השלכות ממוניות על הבעלות והשימוש במתנות הכהונה.
הגמרא בגיטין ל. אומרת שמותר לכהן ולוי לומר לחברם הישראל תלווה לנו כסף ותיפרע את ההלוואה מהתרומות והמעשרות שאתה עתיד להפריש לנו ומבארת הגמרא שהכהן והלוי יכולים להשתמש במתנות הכהונה העתידיות עוד לפני שהמתנות הגיעו לידם משום שהישראל המלווה הוא מכירם ואוהבם ורגיל לתת להם את התרומות והמעשרות וזוהי זכות ממונית של הכהן והלוי מדין מכירי כהונה.
בגמרא בבא בתרא קכג: מצינו נפקא מינא נוספת לדין מכירי כהונה. מדאורייתא השוחט את הבהמה חייב הוא במתנות כהונה של זרוע לחיים וקיבה ומבארת הגמרא שאם לישראל ששחט את בהמתו יש חבר ואוהב שהוא כהן ולו הוא רגיל לתת את מתנות הכהונה אך לפני שהספיק לתת לחברו הכהן את המתנות מת חברו הכהן הרי יורשי הכהן יורשים את מתנות הכהונה.
וכן אם יש לכהן שמת בן בכור הרי הוא זכאי לקבל חלק כפול ממתנות הכהונה למרות שבכור מקבל חלק כפול רק בממון ונכסים שהיו ביד אביו הכהן בעת מיתתו אבל בממון ונכסים הראויים להגיע לידי הכהן בעתיד אין הבכור מקבל חלק כפול בכל זאת דין מכירי כהונה גורם כי הבכור יקבל פי שניים.
ומתוך דברי הגמרא עולה כי דין מכירי כהונה גורם שמתנות הכהונה נחשבות כשייכות לכהן עוד לפני שהן באו לידיו ולכן בניו יורשים את המתנות ואף בנו בכורו יורש פי שניים.
מחלוקת הראשונים בביאור דין מכירי כהונה
רש"י בגיטין ל. מבאר שכיון והישראל רגיל לתת לחברו הכהן את מתנות הכהונה הרי שאר הכוהנים מסיחים את דעתם ומתייאשים ממתנות הכהונה ולכן אנו מתייחסים למתנות הכהונה כאילו כבר הגיעו ליד הכהן וממילא הכהן יכול לתת את המתנות לאדם אחר או לשלם איתם את הלוואתו למרות שבפועל המתנות עדיין לא הגיעו לידיו.
ומבאר האמרי בינה בתרומות סימן ד' את דברי רש"י שכל מתנות הכהונה בעת הפרשתם שייכים למעין שותפות גדולה הנקראת ממון שבט הכוהנים ומאחר ושאר הכוהנים בשבט הכהונה מתייאשים ומסלקים עצמם ממתנות הישראל שהוא מכירו ואוהבו של הכהן אזי ממילא ביחס למתנות הנידונות הרי נשאר רק כהן אחד בשבט ולכן מתנות הכהונה נעשות ממונו לכל דבר ועניין למרות שהמתנות רק הופרשו ועדיין לא הגיעו בפועל לידיו של הכהן. הרשב"ם בבבא בתרא קכג: מסביר שמכירי הכהן מקנים לכהן את מתנות הכהונה בזיכוי גמור עוד לפני שהמתנות הופרשו מן הבהמה ולכן המתנות שייכות לכהן למרות שבפועל הן עדיין לא הגיעו לידיו ולכן גם יורשי הכהן שמת יורשים את מתנות הכהונה וכן בנו הבכור של הכהן מקבל מהמתנות חלק כפול.
ומבארים האור זרוע והרש"ש כי כוונת הרשב"ם היא שמכיר הכהן אינו מקנה לכהן את המתנות באחד מסוגי הקניינים הרגילים אלא הקניין חל כי יש אומדנא מוחלטת שהישראל מעוניין לתת את המתנות רק לכהן שהוא מכירו ואוהבו וקניין זה מועיל מפני שיש דברים שניתן לקנות אותם באמירה ובאומדנא וללא צורך במעשה קניין גמור.
כדאיתא בגמרא יבמות קב. ובקידושין ט: שאב החתן ואבי הכלה המסכמים ביניהם כמה כל אחד ייתן לבנו ולבתו אין הם זקוקים למעשה קניין אלא אם עמדו וקידשו קנו דהן הן הדברים הנקנים באמירה.
התוספות בבבא בתרא מבארים את דין מכירי כהונה על פי הגמרא בבא מציעא מט. שאדם המבטיח לחברו מתנה מועטת הרי אסור לו לחזור בו מהבטחתו ואף על פי שנתינת מתנות הכהונה היא חובה וגם גוף מתנות הכהונה אינם שייכים לישראל אלא לשבט הכוהנים בכל זאת יש בהם מתנה מועטת מפני שביד הישראל להחליט לאיזה כהן הוא מעוניין לתת את המתנות וממילא בעצם הבחירה בכהן זה ולא בכהן אחר הרי יש לו לכהן הנאה מבחירת הישראל בו וזוהי מתנה מועטת ולכן ישראל שרגיל לתת לחברו הכהן את המתנות הרי הרגילות נחשבת כאילו הבטיח לכהן ואסור לו לחזור בו מנתינתו לכהן.
עפ"ז מובן דאפילו שהמתנות עדיין לא הגיעו ליד הכהן בכל זאת בניו יורשים אותן ובנו בכורו מקבל שני חלקים וההסבר הוא כי לישראל אסור לחזור בו וממילא ברור שהמתנות שייכות רק לכהן אחד.
אלא שמקשה הקהילות יעקב בגיטין סימן כא' שלכאורה דברי התוס' הם קשים מפני שגם אם למתחייב לתת מתנה מועטת יש איסור לחזור בו אבל אם חזר בו הרי חזרתו מועילה כדאיתא בגמרא בבבא מציעא מט. ואם כן מדוע הכהן זוכה במתנות הכהונה עוד לפני שהן מגיעות לידיו ומדוע לאחר מותו בניו יורשים את המתנות ומדוע בנו בכורו מקבל שני חלקים והרי הנותן הישראל יכול לחזור בו ולא לתת לו את המתנות וממילא לפני שהמתנות הגיעו בפועל ליד הכהן לכאורה הן אינן בוודאות שלו.
ומבאר הקהילות יעקב את שיטת התוספות שדין מתנות הכהונה הוא שלאחר הפרשתן הן שייכות לכל שבט הכוהנים אלא שבמכירי כהונה נוצר מצב חדש ששבט הכהונה מונה אך ורק כהן אחד וההסבר הוא כי לישראל שרגיל לתת את המתנות לכהן חברו יש חובה להמשיך ולתת את המתנות לחברו הכהן ואם יחזור בו הרי הישראל עובר על איסור חזרה ממתנה מועטת
וממילא שאר כוהני השבט שלא יקבלו את המתנות הנידונות הרי המתנות אבודות מהם וזכותם הממונית פוקעת וממילא נוצר מצב חדש שביחס למתנות הנידונות יש רק כהן אחד בשבט הכהונה והוא היחיד שיכול לקבל את המתנות ולכן המתנות שייכות רק לו למרות שבפועל הן עדיין לא הגיעו לידיו.
וממילא כבר לא קשה הקושיא על דברי התוספות משום שנכון הוא שהישראל יכול לעבור על האיסור ולחזור בו אך כל עוד והישראל לא חזר בו הרי באמת המתנות שייכות רק לכהן אחד ולכן בניו יורשים אותן ובנו בכורו נוטל שני חלקים וכן יכול הכהן לפרוע עם המתנות את הלוואתו למרות שבפועל המתנות טרם הגיעו לידיו.
ומתוך ביאור הקהילות יעקב עולה כי גם רש"י וגם התוספות סוברים שיסוד דין מכירי כהונה נובע מכך שביחס למתנות הנידונות יש רק כהן אחד בשבט הכהונה אלא שנחלקו רש"י ותוספות מדוע נשאר רק כהן אחד בשבט הכהונה.
לרש"י הסיבה היא כי שאר הכוהנים התייאשו והסתלקו מזכותם הממונית במתנות וזהו דין ממוני שמצינו בכל התורה שייאוש הוי הפקר והסתלקות מזכויות ממוניות.
ולשיטת התוספות הסיבה שנשאר רק כהן אחד בשבט הוא הדין שאוסר על הישראל לחזור בו והדין הוא זה שמפעיל את סילוק הכוהנים מזכותם הממונית ולא ייאוש הכוהנים בעצמם.