בית הדין הרבני הגדול קיבל לאחרונה ערעור של אישה שתביעתה למחצית דירת המגורים הרשומה על שם בעלה נדחתה בבית הדין האזורי. בדעת רוב נקבע כי נסיבות רכישת הדירה מעידות על קיומה של כוונת שיתוףבנכס, בין היתר לנוכח עדותו של עורך הדין שערך את הסכם המכר, שסיפר כי ההחלטה שהבעל יהיה הרוכש היחיד נלקחה ברגע האחרון על רקע העובדה שהאישה חייבת בהוצאה לפועל, ורישומה כרוכשת היה שולל מהזוג הצעיר זכאות למשכנתה.
בני הזוג ניהלו הליכי גירושים ורכוש לאחר שהאישה התוודעה לכך שבעלה אובחן בגיל 17 כחולה סכיזופרניה. במסגרת זו, ביקשה האישה שיוצהר עליה כבעלת חצי מהזכויות בדירה המגורים שנרכשה ב-2012, אף שחמיה מימנו את חלק הארי של העסקה (790 אלף שקל מתוך 965 אלף שקל) והדירה נרשמה על שם בעלה בלבד.
האישה טענה כי הורי הבעל העניקו להם את הכסף במתנה והכוונה המקורית הייתה לרשום את הדירה על שם שניהם. ואולם, מאחר שהייתה חייבת מוגבלת באמצעים בהוצאה לפועל, עורך הדין המליץ שלא לכלול אותה בעסקה, כיוון שהדבר היה מונע מהם את האפשרות לקחת משכנתה לצורך תשלום יתרת התמורה.
לטענתה, העובדה שהיא ואביה מצאו את הדירה והיו בקשר בלעדי עם המוכר והעובדה שהמשכנתה רשומה גם על שמה, מעידות על כך שמדובר בדירה משותפת.
הבעל העלה לעומת זאת מספר טענות חלופיות: האחת, כי הוריו הלוו לו את הכסף. השנייה, כי הדירה נרכשה עבור הוריו ונרשמה על שמו כדי לחסוך במס רכישה. השלישית, כי הוריו נתנו לו את הכסף במתנה ולכן לא מדובר ברכוש משותף לפי חוק יחסי ממון.
למרות גרסאות סותרות אלה בית הדין האזורי קבע כי הרישום בטאבו קובע והאישה זכאית רק לחצי מתשלומי המשכנתה. על כך הגישה האישה ערעור לבית הדין הגדול.
אלה היו ההבנות
את פסק הדין העיקרי כתב הרב שלמה שפירא שהודיע כי הוא מקבל את הערעור. הדיין הפנה לפסיקות בית המשפט העליון שקבעו כי מאחר שדירת המגורים היא נכס משפחתי מובהק אפשר לסתור את הרישום בטאבו אם מוכיחים שבן הזוג שרשום כבעל הנכס התכוון לשתף בו את בן הזוג האחר, מה שנקרא בעגה משפטית "כוונת שיתוף ספציפי".
לטעמו, כוונת השיתוף במקרה זה עולה מתוך נסיבות רכישת הדירה וההתנהלות לפני חתימת הסכם המכר ואחריה."אין ספק שהאשה ראתה בדירה נכס משותף וכי אמונה זו של האשה לא התבססה על משאלת ליבה בלבד אלא על הבנות הצדדים לעניין רכישת הדירה", נכתב.
בהקשר זה נתן הדיין אמון בעדות עורך הדין שערך את הסכם המכר ואישר את דברי האישה לפיהם הכוונה המקורית הייתה לרכוש את הדירה לשני בני הזוג אולם לבסוף הוחלט כי רק הבעל יופיע בהסכם בעקבות הסטאטוס הבעייתי של האישה.
הדיין הוסיף כי גרסה זו מתיישבת עם נטילת המשכנתה המשותפת והעובדה שהאישה ואביה הם שעמדו מאחורי רכישת הדירה. כל אלה, קבע, מוכיחים קיומה של כוונת שיתוף בדירה.
הדיין אליעזר איגרא סבר לעומת זאת כי יש לפסוק על דרך הפשרה שליש מערך הדירה השנוי במחלוקת. ואולם, הדיין אהרן כץ הצטרף לעמדת הדיין שפירא כך שהאישה זכתה במחצית הדירה.
- ב"כ המערערת: עו"ד עינת גריכטר
- ב"כ המשיב: גלעד בניאל, עו"ד לענייני משפחה
הכותב: עו"ד יצחק וינד עוסק/ת ב- דיני משפחה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.