אם לששה החזיקה במניות בחברה שהקנו לה את הזכות להירשם כבעלת שתי דירות בירושלים. ב-2006 היא העבירה את אחת מהדירות לבנה.
לפני כשלוש שנים, כשהאם הגיעה לגיל 87, הגיש אותו בן בקשה לבית המשפט למשפחה בירושלים למנות אותו כאפוטרופוס לגופה ורכושה של אמו. חמשת אחיו התנגדו וביקשו למנות את אחד הילדים האחרים.
ב-2014 ועל רקע חוות דעת רפואית שלפיה האם סובלת מירידה בתפקוד הקוגניטיבי ונתונה ללחץ רב מצד ילדיה, השופטת אורית בן דור ליבל הכריזה עליה כחסויה ומינתה עורך דין נייטרלי כאפוטרופוס לרכושה.
עם מינוי האפוטרופוס הסתבר שבנובמבר 2013, מספר חודשים לפני המינוי, האם חתמה על העברת הדירה שנותרה לאחת מבנותיה. הליכי השלמת רישום הדירה על שם הבת הופסקו מכוח צו מניעה שביקש האפוטרופוס.
בתחילת 2015 הבת הגישה תביעה להשלמת העסקה. לדבריה, הדירה הועברה אליה כשאמה הייתה כשירה משפטית וקוגניטיבית והיא חתמה על המסמכים מתוך "רצונה הטוב והחופשי".
להוכחת טענותיה הגישה הבת חוות דעת פסיכיאטרית פרטית שנערכה זמן קצר לפני החתימה וכן סרט שצילם אחד מאחיה המתעד את מעמד החתימה.
האם, באמצעות האפוטרופוס, התנגדה להשלמת העסקה וטענה שבמעמד חתימת המסמכים היא לא הייתה כשירה לבצע פעולה משפטית ולא הייתה "גמירות דעת" מצדה להתקשר בעסקה.
עיתוי בעייתי
השופטת בן דור ליבל ציינה כי ככלל, הכרזה על אדם כחסוי לא פוגעת בתוקפן של עסקאות שערך קודם לכן, גם אם אלה טרם הסתיימו ברישום. ואולם, יש לבחון את פעולתה של האם, ובייחוד את "גמירות דעתה" (רצונה המלא והחופשי) להתקשר בעסקה.
השופטת קבעה, כי לא ניתן להסתמך על חוות הדעת שהגישה התובעת ויש להעדיף את חוות הדעת של מומחה בית המשפט שניתנה במסגרת הליך מינוי האפוטרופוס.
השופטת הסבירה שבחוות הדעת הפרטית אין התייחסות ספציפית לשאלה האם הנתבעת מבינה את השאלה המורכבת של העברת זכויותיה בדירה, וכל שיש בה היא אמירה כללית ש"לא נצפו שינויים קוגניטיביים".
לעומת זאת, מחוות הדעת של מומחה בית המשפט, שניתנה כחודשיים וחצי לאחר החתימה, עולה במפורש שאין לאם יכולת שיפוט מספקת בענייניה הרכושיים ושהיא סובלת מדמנציה ושרויה בדיכאון חרדתי עקב "סכסוך בין ילדיה".
גם הסרט שצירפה התובעת לא שכנע את השופטת, שציינה כי עולה ממנו שהנתבעת מצויה בבלבול רב ואינה מבינה מהו היקף רכושה.
עוד לדבריה, העסקה מעוררת תהיות רבות בעיקר בכל הקשור לעיתוי שלה, שכן לטענת התובעת אמה הביעה בפניה את רצונה להעניק לה את הדירה בהזדמנויות שונות "כל החיים" ולכן לא ברור מדוע הדבר לא נעשה מזמן אלא רק לאחר שהוגשה בקשה למנות לאם אפוטרופוס.
השופטת הסיקה מכל האמור שבמועד החתימה הנתבעת לא "גמרה בדעתה" להתקשר בעסקת המתנה שכן היא לא הייתה מסוגלת לנהל את ענייניה הרכושיים בעצמה והחלטותיה היו נתונות להשפעה מסביבתה הקרובה.
בסיכומו של דבר קבעה השופטת שאין תוקף לעסקה ושהתצהיר והמסמכים שעליהם חתמה האם בטלים.
התובעת חויבה בהוצאות של 10,000 שקל.
- ב"כ התובעת: עו"ד טליה רם
- ב"כ הנתבעת: לא צוין
עורכי דין משפחה • לפסק הדין לחץ כאן
הכותבת: עו"ד רחלי לויטין עוסקת ב- דיני משפחה
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
* הכותבת לא ייצגה בתיק.