בשנת 2001 הלך לעולמו אב חד-הורי ובהתאם לצוואה שהותיר אחריו נכסיו הועברו לבנו המאומץ ולבת אומנה – שניהם סובלים ממוגבלות נפשית. 14 שנים לאחר מכן התבקשה הקרן לטיפול בחסויים – האפוטרופוסית של השניים – להשיב לבקשה מוזרה שהגישה האוניברסיטה העברית לבית המשפט לענייני משפחה בחיפה ובה ביקשה להכיר בה כמי שזכאית לרשת את הבן המאומץ.
האוניברסיטה הסתמכה על סעיף בצוואה שהעיד כי המנוח ביקש להוריש לה את חלקו של הבן לאחר מותו, לשם הקמת קרן מלגות להנצחת שמו. ברמה המשפטית האוניברסיטה טענה כי מדובר בצוואת "יורש אחר יורש", שעל פי חוק הירושה, מאפשרת למצווה להורות למי יעבור העיזבון לאחר שהיורש הראשון הולך לעולמו.
היועץ המשפטי לממשלה והקרן לטיפול בחסויים דחו את עמדת האוניברסיטה. לטענתם, כוונת המצווה המנוח, כפי שמשתקפת מהצוואה, הייתה שהאוניברסיטה תזכה בחלקו של הבן בעיזבון אך ורק אם ימות לפני המנוח או יחד עמו. מאחר שהבן היה בחיים ביום פטירת המנוח, לאוניברסיטה אין כל זכות בעיזבון.
הצוואה ברורה
פסק הדין של השופטת אלה מירז נפתח באמירה כי מוטב היה לו האוניברסיטה הייתה נמנעת מהגשת הבקשה, שעוררה בשופטת תחושה של "אי נוחות" בהתחשב בכך שהיא עוסקת בזכויותיו של חסוי שאינו מסוגל לייצג את עצמו.
לטעמה של השופטת מירז, האוניברסיטה לא בחלה באמצעים אף שהוראות הצוואה ברורות ואף שבקשתה עלולה לפגוע קשות בזכותו של הבן החסוי לצוות את רכושו בבוא העת למי שהוא חפץ, עניין משמעותי במיוחד אם יבחר בעתיד לנהל זוגיות או להביא ילדים לעולם.
באשר לנוסח הצוואה, השופטת קבעה כי הוא אינו מותיר מקום לספק בנוגע לפרשנות הנכונה של הסעיף המדובר. בצוואה נכתב במפורש כי יתרת העיזבון תעבור לאוניברסיטה רק אם הבן ימות "לפניי או כאחד עמי" – כלומר, לפני המצווה או יחד עמו. כל פרשנות אחרת, קבעה השופטת, היא פרשנות שגויה.
בתוך כך השופטת הוסיפה כי העובדה שהבן אינו כשיר לקבל החלטות בעצמו אינה אומרת שהמנוח התכוון להעביר את עזבונו בהמשך לאוניברסיטה.
לפיכך, השופטת דחתה את הבקשה וחייבה את האוניברסיטה לשאת בהוצאות המשפט של 10,000 שקל.
- ב"כ התובעים: עו"ד אדלר יובל
- ב"כ הנתבעים: עו"ד יצחק ריינפלד
עורכי דין ירושות • לפסק הדין לחץ כאן
הכותבת: עורכת דין נורית מנחם עוסקת בדיני ירושה ומשפחה
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
*הכותבת לא ייצגה בתיק.