לכתוב ביקורת באינטרנט - זה נראה לגיטימי, זה פשוט ונותן תחושה טובה. הבעיה היא שהרבה פעמים שוכחים, שבית העסק יכול "לנקום" ולהגיש תביעה על לשון הרע.
ישנם בתי עסק שמגישים תביעות כאלה, כיוון שלדעתם הביקורת השלילית ש"זכו" לה אינה הוגנת. אבל בחלק מהמקרים, המטרה האמיתית של התביעה היא לגרום ללקוח להסיר את הביקורת, ובדרך גם להרתיע לקוחות אחרים.
לייעוץ בתחום:
תביעות אלה הן "תביעות השתקה" (בארה"ב מוכר הכינוי SLAPP - Strategic Lawsuit Against Public Participation). עצם הגשת תביעה כזו מכריח את הנתבע להשקיע גם זמן וגם כסף בהגנה. לכן, גם אם התביעה נראית מופרכת, לעתים מוכנים הנתבעים להסיר את הביקורת ואפילו לשלם סכום מסוים תמורת סגירת התיק. במקרים רבים רק איום בתביעה יספיק כדי לגרום לצרכן להסיר את הביקורת שפרסם.
חוק איסור לשון הרע הוא מסגרת נוחה למדי להגשת תביעות דיבה בכלל ו"תביעות השתקה" בפרט. במקרים רבים התובע צריך להוכיח רק שהנתבע פרסם עליו משהו ושאותו "משהו" עלול (!) לפגוע בו או לבזות אותו. אם שני היסודות האלה מתקיימים, הנתבע יצטרך להוכיח אחת ההגנות שמוכרות בחוק.
בדרך כלל, ובלי להיכנס לדקויות, קו ההגנה בתביעה בגין ביקורת צרכנית יהיה מבוסס על כך שהעובדות בפרסום נכונות (או לפחות שהנתבע האמין בתום לב שהן נכונות) ושהיה בפרסום עניין ציבורי.
למרות מספר פסקי דין, שקבעו גישה מקלה ביחס לפרסומים באינטרנט (למשל בר"ע 4447/07 מור נ' ברק אי.טי.סי), הגנה בתביעות דיבה על פרסום ביקורת צרכנית באינטרנט יכולה להיות לא פשוטה בכלל, במיוחד אם אין לנתבע ראיות להוכחת העובדות שפרסם.
גם לסכום התביעה יכול להיות תפקיד חשוב בהשגת ה"השתקה". בהקשר זה יש לזכור, שחוק איסור לשון הרע מאפשר לתבוע עד 50 אלף שקלים ללא הוכחת נזק. אם הפרסום נעשה בכוונה לפגוע, אפשר לתבוע גם 100 אלף שקל.
בנוגע לתביעות דיבה, ישנה התייחסות שונה לעובדות ולדעות שפורסמו. לגבי דעות ומסקנות הגישה יכולה להיות יותר מקלה, והפרסום יזכה להגנה של חופש הביטוי (ע"א 4534/02 רשת שוקן נגד הרציקוביץ'). עם זאת, ההבחנה בין עובדות לדעות אינה תמיד ברורה.
אם אתם חושבים כי התביעה נגדכם היא "תביעת השתקה", תוכלו לטעון זאת בבית המשפט. היו מקרים ששופטים הביעו חוסר אהדה כלפי תביעות כאלה וחייבו את התובעים, אחרי שהפסידו בתביעה, בהוצאות גבוהות (ראה לדוגמה ת"א (מחוזי ירושלים) 8069/06). עם זאת, למיטב ידיעתי, עד היום לא היה בישראל מקרה שבו תביעת לשון הרע נדחתה רק בשל היותה "תביעת השתקה".
פשרות שקטות
חשוב לדעת שרוב תביעות הדיבה נסגרות בפשרה ובשקט, בלי הכרעה של בית המשפט. אבל מדי פעם מתפרסמים סיפורים על תביעות כאלה, כמו למשל מקרה של חתן וכלה שנתבעו על ידי אולם אירועים אחרי ביקורת לא מחמיאה שפרסמו עליו.
במקרה אחד שבו טיפלתי, חברה המשווקת טלפונים סלולריים הגישה תביעה על סך 40,000 שקל נגד לקוחה, שפרסמה ביקורת שלילית באתר "זאפ" אחרי שלא הייתה מרוצה מטיפול החברה בבעיות שהתגלו במכשיר טלפון. החברה מצאה בביקורת שלוש מילים לא מדויקות וטענה ששלוש המילים האלה פוגעות במוניטין שלה.
בסופו של דבר, אחרי הגשת כתב הגנה ותביעה שכנגד בנוגע להפרת חובות האחריות של החברה ולאחר שהלקוחה תיקנה את שלוש המילים שעליהן "נתפסה" החברה, בדיון הראשון בבית המשפט הגענו לפשרה "על אפס", כלומר שתי התביעות נדחו. בסך הכל התוצאה הייתה סבירה, אולם בשביל הלקוחה, כל ההליך המשפטי היה חוויה מורטת עצבים, והיא גם נאלצה לשלם שכר טרחה.
בִּחרו את המילים בקפידה
זה מרגיז, אפילו מקומם. כתבתם את מה שאתם חושבים על בית העסק שפגע בכם, ובמקום שיגידו לכם "סליחה" או יתקנו את העוול הצרכני שגרמו לכם, גוררים אתכם אל בית משפט.
אני לא חושב שנכון להמליץ לעולם לא לפרסם ביקורות שליליות על בתי עסק, אבל אם אתם חושבים שמגיע לכולם לדעת על השירות הגרוע שקיבלתם, כדאי שתבחרו את המילים בקפידה. היצמדו לעובדות (רצוי כאלה שמגובות בניירת או הקלטות) והקפידו להפריד בין תיאור עובדתי לבין החלק שבו אתם מתארים את הרגשות או המסקנות הסובייקטיביות שלכם. ובאופן כללי – נסו לא להגזים.
הכותב: עורך דין מיכאל מדובוי עוסק בדיני צרכנות
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
* המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.