התובע שימש מנהל פרוייקטים בחברה מ-1999 ועד תחילת 2012. תחילה נתן שירותים כעוסק מורשה ולאחר מכן באמצעות חברת בנייה שהקים.
לשאלות על דיני עבודה:
ב-2004 הועסק בחברה כשכיר במשרה מלאה, אולם גם לאחר מכן המשיך לתת לחברה שירותים באמצעות החברה שבבעלותו, במקביל להיותו שכיר.
בסוף 2011 הוא שלח מכתב "התראה טרם התפטרות" כיוון שחלק מזכויותיו לא שולמו לו, כולל משכורת של חודשיים. בתגובה, החברה שלחה לו מכתב פיטורים, ללא נימוק להחלטה.
עם הזמן החברה נקלעה לקשיים עד שהפסיקה את פעילותה, וכיום נמצאת בהליכי פירוק.
לאחר פיטוריו הגיש התובע את תביעתו לתשלום זכויות שונות, ובהן פיצויי פיטורים, דמי הבראה ופיצוי בגין היעדר הפרשות לפנסיה.
אחת המחלוקות המרכזיות עסקה בהגדרת התקופה בה התקיימו בין הצדדים יחסי עובד-מעסיק. עניין נוסף עוררה העובדה שהתביעה הוגשה נגד החברה וכן נגד שני בעליה. התובע ביקש לחייב אותם באופן אישי, כלומר לבצע מה שנקרא בעגה המשפטית "הרמת מסך" בין החברה לבין בעליה.
התובע טען כי הנתבעים החליפו ישויות משפטיות, החליפו את שמות החברות ואת תואר משרתם בחברות, אף שלאורך כל התקופה היה ברור לכל שהם המעסיקים האמיתיים שלו.
כמו כן, הוא טען כי הנתבעים הפרו את חובת תום הלב בכך שלא שילמו לו את זכויותיו, והמשיכו להעסיק אותו למרות המצב הכלכלי הקשה אליו נקלעו.
במצב החברה כיום, סיפר התובע, ללא הרמת מסך הוא לא יוכל לקבל את זכויותיו.
הנתבעים טענו, בין היתר, כי אין הצדקה לבצע הרמת מסך, כיוון שהם לא עשו שימוש לרעה בחברה, הם פעלו בתום לב, על סמך תחזית עסקית סבירה שנכשלה שלא באשמתם.
עילה מספקת
השופטת איריס רש מתחה ביקורת על שני הצדדים כשציינה כי היקף הראיות היה דל ביחס לאופי המחלוקת.
בשלב הראשון של פסק הדין, השופטת עסקה בשאלה האם התקיימו יחסי עובד-מעסיק או לא. בהקשר זה השופטת הזכירה שהעניין אינו תלוי בהגדרה או ב"כותרת" שהצדדים נתנו ליחסיהם.
בסיכומה של נקודה זו, לאחר שסקרה את יחסי הצדדים לאור המבחנים השונים שנקבעו בפסיקה – מבחן ההשתלבות, הכפיפות, הפיקוח, התלות הכלכלית ועוד – השופטת קבעה כי התקיימו יחסי עובד-מעסיק בין התובע לבין הנתבעת בתקופה שמחודש מאי 2008 ועד לינואר 2012 (ולא מ-2004 כפי שחתמו הצדדים).
לאחר מכן, השופטת בחנה באריכות את הזכויות השונות שמגיעות לתובע.
בשלב השלישי והאחרון, השופטת דנה בשאלת הרמת המסך. בנושא זה השופטת דחתה את טענות התובע ולא השתכנעה שהנתבעים פעלו מתוך כוונה לרמות אותו. "כשלון עסקי כשהוא לעצמו-אינו מהווה עילה להרמת מסך", הבהירה השופטת.
למרות זאת, השופטת החליטה לבצע הרמת מסך, וזאת כי הנתבעים ניכו מהתובע כספים עבור חלק העובד לפנסיה אולם במשך תקופה מסוימת כספים אלו לא הועברו לקופת הפנסיה. השופטת הבהירה כי "מצב דברים זה הוכר בפסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה כעילה מספקת להרמת מסך".
בסיכומו של דבר, השופטת חייבה את הנתבעים לשלם לתובע כ-61,000 שקל עבור זכויות סוציאליות שונות, בתוספת שכ"ט עו"ד בסך 6,000 שקל.
- ב"כ התובע: עו"ד יניב אופק ואח'
- ב"כ הנתבעים: עו"ד עו"ד איריס אלקבץ
עורכי דין דיני עבודה • לפסק הדין לחץ מכאן
הכותבת: עורכת דין רלי ארביב עוסקת בדיני עבודה ותאגידים
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
* הכותבת לא ייצגה בתיק.
** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחברת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.