בשנת 2012 נכנס לתוקפו הצו למניעת העישון במקומות ציבוריים, שהגדיר תחנות רכבת כ"מקום ציבורי", שהחוק למניעת עישון חל עליו. לפי החוק, חובתו של האחראי על אזור מסוים היא "לפקח ולעשות כל שניתן" למניעת העישון האסור בשטחו.
לייעוץ בתחום:
בשנת 2014 אישרה השופטת תמר בזק רפפורט מביהמ"ש המחוזי בירושלים בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד רכבת ישראל (שהוגשה כשנה לפני לפני כן), בשמו של כל מי שאינו מעשן ונחשף לעישון בתחנות הרכבת ברחבי הארץ.
התובעים טענו כי הרכבת לא לא פעלה כנדרש על מנת למנוע את העישון בשטחה, ובכך חשפה אותם ואת יתר הנוסעים לעישון פסיבי.
התובעים תמכו את טענתם, בין היתר בדו"ח חקירה שלפיו במהלך החודשים מרץ עד יוני 2013, ביקר אחד מהם ב-53 תחנות רכבת ותיעד אנשים מעשנים. ב-12 מן התחנות בהן לא הבחין במעשנים, הוא הדליק סיגריה בעצמ ולא זכה לתגובה מצד נציגי הרכבת.
הרכבת מצדה טענה כי פעלה מספיק למניעת עישון בתחנות וברציפים, בכך שהורתה למאבטחים שלא לאפשר כניסת נוסעים האוחזים בסיגריה דולקת, הציבה שלטים האוסרים על עישון והודיעה בכריזה כי העישון אסור.
עוד נטען, בין היתר, כי מנהלי התחנות ועובדי הרכבת הונחו לדרוש ממעשנים לחדול מעישון אסור ולפנות אל הרשות המקומית בכל מקרה של הפרה נמשכת.
רק אם נתקלים במקרה?
עקרונית, השופטת קיבלה את עמדת הרכבת שלפיה המבחן שבו היא צריכה לעמוד אינו "מבחן התוצאה" – כלומר שלא יימצאו מעשנים ברציפים – אלא עליה להראות שפעלה "באמצעים סבירים" לאכיפת האיסור.
אלא שבכך הרכבת לא עמדה. השופטת שמעה את העדים ועיינה בראיות, ולבסוף הגיעה למסקנה שהרכבת ביצעה פעולות חלקיות ולא מספקות לצמצום הפרות החוק בתחנות, בלי חשיבה מוקדמת ובלי לקבוע נהלים ראויים או לנהל ביקורת שוטפת.
"פעולות הרכבת ממועד כניסת התיקון לחוק לתוקף ועד לתום תקופת התובענה, לא היו מספקות בלשון המעטה, ובוודאי שאינן בגדר 'כל שניתן' למניעת העישון האסור", קבעה השופטת.
השופטת הבהירה כי שלטים וכריזה אינם פעולות מספקות. השופטת אף מתחה ביקורת על החוזר שהנחה את מנהלי התחנות לדרוש ממעשן להפסיק לעשן, אם נתקלו בו במקרה, אך לא כלל הנחייה ליזום פעולה כלשהי, כמו למשל לסייר בתחנה מדי פעם.
"מחדליה אלו של הרכבת פסולים, בין היתר, בהינתן היקפי פעילותה של הרכבת והשירות הציבורי הבסיסי שהיא מעניקה לקהל נרחב", כתבה השופטת.
בנוגע לנזק והפיצוי, השופטת דחתה את בקשת הנתבעים לפיצוי של 100 מיליון שקל, והבהירה שגם אם מדובר בחישוב סטטיסטי נכון, יש להגביל את הפיצוי ולהעמידו על סכום נמוך ממנו, שעיקרו בשיקולי הרתעה יעילה ומניעת התעשרות שלא כדין.
בסיכומו של דבר, השופטת קבעה פיצוי של 6 מיליון שקל. סכום זה נקבע, בין היתר, בהתחשב במספר התחנות שבחזקת הרכבת (למעלה מ-50) ובזיקה למשך התקופה הנוגעת לתובענה (22 חודשים).
מאחר שלא ניתן לאתר את חברי הקבוצה, הפיצוי נפסק לטובת הציבור ויוקדש לתחום הקרוב לחינוך למניעת עישון.
השופטת אף חייבה את הרכבת לשלם לתובעים הייצוגיים גמול בסך 200,000 שקל וכן שכ"ט עו"ד בסך מיליון שקל.
- ב"כ התובע: עו"ד שמואל אהרונסון ועופר לוי
- ב"כ הנתבע: עו"ד נועם רונן וקובי מרקוס
עורכי דין דיני תביעות ייצוגיות • לפסק הדין לחץ כאן
הכותב: עורך דין גיל עמיר עוסק בתביעות ייצוגיות
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
* הכותב לא ייצג בתיק.
** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.