הקוטג' חדש שנבנה בשוהם ב-1999, הושכר לאורך השנים לאותה משפחה, על ידי חוזה שכירות שחודש מעת לעת. החוזה האחרון נחתם ביולי 2011 לשנה, ללא אופציה להארכת השכירות.
לייעוץ בחוזי שכירות:
אלא שהשוכרים נשארו. לאחר שהוגשה נגדם הנתבעים תביעת פינוי לבית המשפט, הוסכם שהם יפנו את המושכר יולי 2013.
בשנת 2012 הגישה בעלת הנכס תביעה בבימ"ש השלום בפתח תקווה נגד השוכרים, בה טענה כי עשו דין לעצמם ודרשה פיצויים בגין הפרת חוזה. בגין אי הפינוי היא תבעה את הפיצוי המוסכם הקבוע בהסכם השכירות – 400 שקלים לכל יום של איחור בפינוי המושכר – ולחלופין דמי שכירות ראויים.
בנוסף, היא טענה כי השוכרים לא תיקנו ליקויים בבית וגרמו לו נזק.
כמו כן, התובעת סיפרה שהשכירה את הנכס לנתבעים בשכר דירה נמוך משמעותית ממחיר השוק, כ-5,500 שקל לחודש במקום כ-9,000 שקל – תמורת התחייבות הנתבעים לתחזק את הנכס על חשבונם ולשמור עליו כאילו היה בית שלהם.
מנגד, הנתבעים טענו שלא היה איחור בפינוי, משום שהוסכם בעל-פה על שנת שכירות נוספת, מתום החוזה הכתוב.
הם טענו, בין היתר, כי עם חתימת ההסכם הם העבירו לתובעת המחאות בגין תשלומי שכר דירה עבור שנתיים, הגם שההסכם בכתב היה לשנה. לשיטתם, קבלת ההמחאות מעידה על כך שהתובעת הסכימה להאריך את השכירות לשנה נוספת.
לגבי הליקויים, הם טענו כי תחזקו ושמרו על הנכס כנדרש, וכי הנזקים הנטענים על ידי התובעת מהווים נזקי בלאי שהוא תוצאה של שימוש רב שנים, המצויים באחריות בעל הנכס ולא באחריות השוכר.
פעלו באופן חד צדדי
השופטת עדנה יוסף-קוזין התרשמה כי דמי השכירות ששילמו הנתבעים אכן לא היו ריאליים. "בנתונים אלה, מובן רצון הנתבעים להמשיך את ההתקשרות בדמי השכירות החוזיים שנקבעו, שכן מדובר במחיר נמוך משמעותית ממחיר השוק. מן העבר השני, מובן רצונה של התובעת להביא את ההתקשרות לסיום על מנת להפיק מהנכס הכנסה גבוהה יותר", הבהירה השופטת.
השופטת דחתה את טענת הנתבעים בדבר "סיכום בעל-פה". "ראשית, התובעת שללה את הטענה ולא מצאתי כל עילה לפקפק בנכונותם ומהימנותם של דבריה בעניין זה. כמו כן, העובדה, לפיה לאורך כל השנים התובעת הקפידה לחתום עם הנתבעים הסכמים בכתב, תומכת בטענתה כי לא הייתה כוונה ובפועל גם לא נעשתה התקשרות בעל פה ביחס לשנת שכירות נוספת",קבעה השופטת.
כמו כן, השופטת סברה כי הנתבעים שלחו את השיקים בניסיון לקבוע באופן חד צדדי כי ההתקשרות תהיה לשנתיים בניגוד להסכם שנחתם, מה גם שהתובעת לא פרעה אותם.
"למעשה הנתבעים כפו על התובעת, בניגוד להסכם השכירות, מצב שבו התובעת אינה יכולה לקבל את קניינה בחזרה לחזקתה לעשות בו כרצונה במשך תקופה ממושכת של כשנה", כתבה השופטת.
עם זאת, השופטת דחתה את התביעה בנוגע לאחזקה לקויה, מאחר שהשתכנעה כי אכן מדובר בבלאי טבעי, שאינו באחריות הנתבעים. בהקשר זה התובעת האמינה לעדויות של מספר שכנים אמינים, שהעידו בפירוט כיצד הנתבעים תחזקו, טיפלו וטיפחו את הבית כראוי.
לפיכך, בסיכומו של דבר, התביעה התקבלה חלקית. השופטת חייבה את הנתבעים בפיצויים בסך 146,000 שקל בגין אי החזרת הנכס בזמן, בתוספת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 25,000 שקל.
- ב"כ התובעת: עו"ד איריס בודנהיימר, עו"ד אסף לוטן
- ב"כ הנתבעים: עו"ד הראל כהן, עו"ד מירב אלמוג
עורכי דין דיני מקרקעין • לפסק הדין לחץ כאן
הכותב: עורך דין דב דוניץ עוסק בדיני מקרקעין
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
* הכותב לא ייצג בתיק.
** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.