לפני 11 שנים התקבלה במשרדיה של חברת הנדל"ן "שלמה זבדיה נכסים" דרישת תשלום מטעם עיריית בת ים, ובה נטען כי העירייה זכאית לתוספת תשלומי ארנונה בסך של מעל ל-11 מיליון שקל.
בדרישת התשלום צוין כי התוספת נובעת מהגדלת השטח של החברה באזור התעשייה בעיר, וכן עקב שינוי סיווגו מ"תעשייה" ל"מסחר", דבר שמייקר את תעריף הארנונה.
העייריה דורשת תשלום מופרך?
פנו ל-עורך דין מיסוי עירוני
החברה לא הסכימה לשלם את התוספת המופרכת וניהלה עם העירייה משא ומתן. בשנת 2006 הן הגיעו להסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין, במסגרתו החברה שילמה לעירייה 2 מיליון שקל, ותעריפי הארנונה שלה נקבעו מחדש.
ואולם, חרף ההסכם, בשנת 2011 שיגרה העירייה לחברה דרישת חדשה לתשלום של יותר מ-7 מיליון שקל, לטענתה, עקב בדיקה חיצונית שערכה לנכס, והעלתה כי הוגדל וכי מתקיימת בו פעילות שונה מזו שהוצהרה.
החברה הזכירה לעירייה כי קיים ביניהן הסכם פשרה, ולאחר שהתבצעה מדידה חדשה, העירייה הפחית את הדרישה לכ-2 מיליון שקל, אבל גם סכום זה לא היה מקובל על החברה. בשנת 2013 היא עתרה נגד החלטת העירייה לבית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב, בטענה שדרישת התשלום נוגדת את הסכם הפשרה.
העירייה טענה כי באופן חריג מוצדק "לשחרר" אותה מההסכם. לדבריה, קומה שלמה, שהוצגה לה כקומה המשמשת למטרות מידוף בלבד, משמשת בפועל גם לאחסון ומשלוח סחורות.
מאחר שמדובר בנכס "מסחרי" שנערכות בו פעולות ייבוא, שיווק וייצור, אין לאפשר לחברה ליהנות מתעריף ארנונה נמוך של נכס "תעשייתי", טענה.
במהלך הדיון העירייה ניסתה להראות שהחברה הגדילה את השטח באמצעות מסמכים שלדבריה מעידים על כך, אך נדחתה מכיוון שצירפה אותם ללא אישור מבית המשפט.
בתגובה, טענה החברה כי לא הוכח שחל שינוי כלשהו בגודל הנכס או בשימוש בו מאז הסכם הפשרה, וכי אין זה סביר לחייב נכס הנמצא בחצר אחורית של אזור תעשייה באותו תעריף של חנות במרכז העיר.
התנהלות לא הוגנת
השופטת שרה דותן ציינה כי גם אם הייתה מקבלת את מסמכי העירייה, הם ממילא לא מלמדים על תוספת לשטח הבנוי של החברה.
השופטת קיבלה את טענת החברה, לפיה דרישת התשלום של העירייה מנוגדת להסכם הפשרה, וניגשה לבדוק האם, כטענת העירייה, מדובר במקרה חריג שמצדיק לשחרר אותה מההסכם.
המסקנה של השופטת הייתה שלילית. העירייה קיבלה את הסכם הפשרה לאחר בחינה משפטית ועובדתית של הנכס, ולא הוכיחה כי נערכו בו מאז שינויים, או שמדובר בהסכם המנוגד לחוק.
לדברי השופטת, האינטרס הציבורי הוא אמנם לאפשר לעירייה לגבות תשלום נוסף, שיגדיל את הקופה הציבורית, אך לא בכל מחיר. במקרה הזה נראה כי העירייה לא פעלה בהגינות ועל כן אין לאשר את דרישתה.
"מס האמת אינו עומד לבדו כצידוק", כתבה השופטת בפסק הדין, וקיבלה את העתירה. דרישת התשלום של העירייה בוטלה והיא חויבה בהוצאות משפט ושכ"ט בסך 20,000 שקל.
- שמות ב"כ הצדדים לא צוינו בפסק הדין
עורכי דין דיני מיסוי עירוני • לפסק הדין לחץ כאן
הכותבת: עורכת דין נלי בן דרור עוסקת במיסוי עירוני
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
* הכותבת לא ייצגה בתיק.
**המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.