בנובמבר 2005 פנו הנתבעים אל התובעת, העוסקת בייעוץ שיווקי ועסקי באמצעות "פנדה תקשורת שיווקית", וביקשו להתקשר איתה בהסכם לכתיבת ספר הדרכה לבניית עסקים.
לשאלות על זכויות יוצרים:
היא העבירה להם הצעת מחיר, הם מסרו לה חומר, וזמן קצר אחר כך היא שלחה להם פרקים ראשונים שכתבה וערכה.
בשלב מסוים הצדדים הסכימו להפיק "פיילוט" – מעין ספרון מעוצב שאותו יציגו בפני ספונסרים – ואף שילמו עבורו לתובעת.
למעט תשלום זה, הם לא שילמו לה דבר. לפיכך, בשלב מסוים היא הפסיקה לכתוב. בתחילת שנת 2007 היא גילתה התובעת שהנתבעים הוציאו לאור את הספר "מעסק שורד לעסק מצליח", ולטענתה נכללו בו פרקים שכתבה.
בעקבות זאת, הגישה התובעת בשנת 2013 תביעה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, בה ביקשה לחייב את הנתבעים לשלם לה פיצוי בגין הפרת זכות יוצרים, להוציא צו שיחייב אותם לשלם לה תמלוגים בשיעור 20% ממכירות הספר, ולהוסיף את שם התובעת כאחת מכותבי הספר.
התובעת טענה כי שם הספר, מבנה הספר, תוכן העניינים וחלקים גדולים ממנו הם "פרי" יצירתה שלה, והשימוש שעושים הנתבעים בכל אלה בחנויות הספרים ובאינטרנט מהווה הפרה של זכות היוצרים שלה.
עוד טענה התובעת כי הנתבעים לא שילמו לה תמלוגים על השימוש שעשו בזכויותיה, ובכך התעשרו על חשבונה שלא כדין.
הנתבעים טענו כי ההסכם הקנה להם את מלוא הזכויות בספר. יתרה מכך, לטענתם התובעת שימשה רק כעורכת לשונית וממילא לא היו לה זכויות.
על כל פנים, טענו הנתבעים, התובעת לא ביקשה זכויות בספר ולא אסרה עליהם לעשות בו שימוש.
הנתבעים הוסיפו כי ביוני 2006, לאחר שהתובעת לא עמדה בלוח הזמנים שנקבע לכתיבת הספר, הם שכרו את שירותיו של עורך אחר.
לא מיהרה
השופט מגן אלטוביה קבע שלתובעת אין זכות יוצרים על הפרקים שכתבה. אמנם בהצעת המחיר היא הציעה שיינתן לה "קרדיט עבור קופרייטינג, עריכה והפקה", אלא שהנתבעים לא חתמו על הצעת המחיר.
כמו כן, תוך כדי עבודה התובעת העבירה לנתבעים את כל הפרקים שכתבה וערכה, מבלי שהתנתה זאת בהתחייבות להעביר אליה את זכות היוצרים. "ובכך יש כדי לתמוך במסקנה שבזמן אמת הסכימה התובעת שהפרקים שכתבה וזכות היוצרים בהם יהיו בבעלות הנתבעים", כתב השופט.
השופט הוסיף כי התובעת עצמה העידה שהנתבעים היו שותפים לכתיבת הספר, מה גם שכבר ב-2007 היא התוודעה לספר, ולמרות זאת לא מיהרה לפנות לבית המשפט.
"בכך יש כדי לתמוך במסקנה שבזמן אמת ידעה התובעת שאין לה זכות יוצרים בפרקים שערכה וכתבה", התרשם השופט.
עם זאת, השופט סבר כי התובעת זכאית לשכר עבודה עבור הפרקים שכתבה. השופט הציג את החוזה שנכרת בין הצדדים, ולפיו הסכימה התובעת להסתפק בתשלום התואם להיקף העבודה שביצעה בפועל או ל-50% מעלות העיצוב והכתיבה, במקרה שבו יפסיקו הנתבעים את ההתקשרות.
לאחר שבחן את גרסאות הצדדים בנוגע להצעות המחיר והדרישות השונות שעלו ביניהם, השופטקבע כי הנתבעים ישלמו לתובעת כ-17,000 שקל. בנוסף, הנתבעים חויבו בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 שקל.
- ב"כ התובעת: עו"ד אלי הלם, עו"ד אפרת לישצ'ינר
- ב"כ הנתבעים: עו"ד אפרה מור
לעורכי דין קניין רוחני • לפסק הדין לחצו כאן.
הכותב: עורך דין יעקב מנור עוסק בקניין רוחני.
אתר המשפט הישראלי "פסקדין".
* הכותב לא ייצג בתיק.
** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.