לפני למעלה מעשור ננטשה בישראל אישה חרדית לאחר שלקתה באירוע מוחי, ומאז בעלה – המצוי בארה"ב – מסרב לתת לה גט.
לייעוץ בענייני גירושין:
בימים האחרונים חזרה הפרשה לראש סדר היום כאשר בית הדין הרבני האזורי בתל-אביב, בראשות הדיין שלמה שטסמן,הורה על מאסר אביו של הבעל בהתאם לפקודת בזיון בית המשפט וזאת לאחר ששוכנע כי הוא העומד מאחורי הפרת פסק הדין המחייב את הבעל לתת גט לאשה.
הפרשה מאירה תחום משפטי הלכתי מורכב, שאינו מוכר לרבים ועניינו האמצעים העומדים לרשות בית הדין לצורך כפיית מתן או קבלת גט.
"כפייה עקיפה"
מבחינת דרישות ההלכה, פעולת מתן הגט בידי הבעל, כמו גם קבלת הגט בידי האישה, חייבת להיעשות מרצון. עובדה זו היא ניצבת בבסיס האפשרות ליצירת סחטנות סביב נושא הגט, שכן הבעל או האישה יכולים לטעון כי מתן או קבלת הגט אינם נעשים מרצון, ועל כן הגט פסול.
מבחינה היסטורית התמודדה ההלכה עם בעיה זו בעיקר בעזרת הכלל ההלכתי; "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני", כלומר שליחי בית הדין היו מלקים את הבעל – במקרה שהוא חויב לתת גט לאשתו ומסרב לעשות כן – עד שיתרצה לתת את הגט.
מובן שיכולתו של בית הדין להפעיל עונשי מלקות על סרבני גט לא הייתה אפשרית בכל עת והושפעה ממידת עצמאותו ומהסביבה המשפטית הכללית בה פעל. מטבע הדברים, בשיטה המשפטית הישראלית לא ניתנה לבית הדין הרבני הסמכות לאכוף את קביעותיו באמצעות מלקות, ועל כן פותחו כלים חלופיים.
כלים אלו, המתבססים אף הם על פתרונות הלכתיים שהופעלו בעבר, מכונים "כפייה עקיפה" – נקיטת פעולות אשר תיצורנה תמריצים אצל צד לתת גט, בהתאם להוראות בית הדין. מבחינה היסטורית הכלי המרכזי שננקט בדרך זו היה החרם. אמצעי זה היה אפקטיבי בקהילות קטנות ומגובשות שהתאפיינו באורח חיים דתי.
כאמור, בשיטת המשפט הישראלית אומצה דרך הכפייה העקיפה כפתרון הראוי. האמצעים שנבחרו לצורך ביצוע כפיה עקיפה הותאמו לאורח החיים המודרני, וכוללים שלילת רישיון נהיגה, איסור יציאה מהארץ, שלילת הזכות להחזיק בחשבון בנק, שלילת הזכות לעסוק במקצועות מסוימים, חיוב או שלילת מזונות, ואף מאסר לתקופות קצובות המתחדשות מפעם לפעם, כל עוד הסירוב עומד בעינו.
בעבר התפרסם יחיא אברהם אשר ישב בכלא למעלה משלושים שנה, מאז שנות הששים ועד מותו, עקב סירובו לתת גט לאשתו. ואולם, דוגמא זו היא בבחינת "היוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל". במהלך השנים נמתחה ביקורת רבה על הססנותם של בתי הדין הרבניים לפעול לכפיית הגט בהתאם לסמכויות שהוענקו להם בידי המחוקק הישראלי.
שינוי מגמה
עם זאת, נראה כי בשנים האחרונות אנו עדים לשינוי מגמה. כדוגמא לכך ניתן להצביע על החלטת בית הדין הרבני לעכב יציאה מהארץ של תושב זר שעיגן את אשתו בכדי שייתן לה גט.
באותו מקרה, דווקא בג"צ הוא שמנע מבית הדין לפעול וזאת על בסיס קביעה כי בית הדין נעדר סמכות היות והצדדים אינם אזרחי ותושבי ישראל.
דוגמא נוספת: לפני כחודש הורה בית הדין הרבני על נידוי והחרמה של בעל סרבן גט וכן התיר לפרסם את שמו ותמונתו. בפועל, זוהי הגירסה המודרנית לחרם. התוצאה הייתה שבית הדין התיר לבצע בבעל "שיימינג" (בעברית; בִּיוּש) ברשתות החברתיות. חשוב להדגיש כי מטרת ההחלטה אינה רק הפעלת לחץ על הבעל עצמו, אלא מהווה מסר תקיף כלפי החברה והקהילה שסביבו, לבל תעודד ואף תשלים עם אי ביצוע פסק דין המורה לבעל לתת גט לאשתו.
מסר חשוב גם ברמה החברתית
הפרשיה האחרונה אותה הזכרנו בפתיחת מאמר זה, מסמנת אפוא את המשך המגמה לפעול בנחרצות כנגד פעולת העיגון, שאינה רק בעיה משפטית, אלא תופעה חברתית שיש למגרה. במקרה זה התמודד בית הדין עם העובדה כי הבעל אינו בארץ וממילא לא ניתן להפעיל כלפיו את אמצעי אכיפה כלשהם. אלא שבית הדין לא פטר את עצמו בכך.
משבדק ומצא כי אביו של הבעל הוא שעומד מאחורי סרבנות הגט וטִרפוד פסק הדין בו חויב הבעל לתת גט לאשתו, פעל בית הדין בהחלטיות ובאופן ראוי להערכה, באמצעות הכלים המשפטיים העומדים לרשותו והורה על מאסרו של האב לתקופה קצובה, וזאת כסנקציה על בזיון בית הדין ולצורך ביצוע פסק הדין.
כאמור, מדובר במסר חשוב, לא רק ברמה המשפטית, אלא אף ברמה הציבורית. מסר זה מופנה לא רק כלפי סרבן הגט, אלא אף כלפי הסביבה המשפחתית והחברתית המגבה אותו. יש לקוות כי בית הדין הרבני הגדול ובית המשפט העליון לא יפגעו ולא יקהו מסר חשוב זה.
* עורך דין איתן ליפסקר עוסק בדיני משפחה
** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
הצגת כל התגובות