באחת הדירות שרכשה הקבוצה במרכז תל-אביב התגורר אדם מבוגר עם בנו. האב, שגר בדירה משנת 1996 כדייר מוגן לאחר ששילם דמי מפתח, הסתבך בחקירות פליליות בחשד לעבירות מס ומספר פעמים הוכנס למעצרים ממושכים.
לייעוץ בענייני דיירות מוגנת:
בשנת 2014 הגישו הרוכשים בבימ"ש השלום בתל אביב תביעה נגד השניים, בה דרשו את סילוקם מהדירה. התביעה הסתמכה על עילות שונות, בהן נטישה ואי תשלום שכירות.
התובעים טענו שחוקר פרטי ששכרו גילה כי הנתבע נטש את הדירה, ונמצא במעצר בכלא הדרים מזה זמן רב, ובנו גר בה במקומו.
בנוסף, התובעים טענו כי הנתבע הפר את החוזה שלו כשהפסיק לשלם שכירות מאז מאי 2013, וכל פניותיהם אליו בעניין לא נענו. גם כתוצאה מכך, לשיטתם, יש להם עילה לפינויו מהדירה.
הנתבעים הוסיפו, בין היתר, כי הבן מחזיק בדירה ללא כל זכות חוקית.
הנתבעים ביקשו לדחות את התביעה. טענתם המרכזית הייתה כי הנתבע לא נטש את הדירה, אלא נעצר, כך שמדובר בעזיבה זמנית בלבד. אין לו דירה אחרת והוא מעולם לא התכוון לעזוב.
בנוסף, הם טענו בין השאר, כי הם לא קיבלו שום הודעה על חילופי הבעלים ולא ידעו למי או כיצד לשלם את השכירות, כך שלמעשה בעניין זה התובעים הכשילו אותם.
הנתבעים הוסיפו שעם קבלת כתב התביעה הם שלחו לתובעים את מלוא התשלום עבור השכירות לשנה הנוכחית. במקביל נטען כי בכל מקרה לא חל כל ניתוק ברצף תשלומי השכירות, שכן הם נהגו לשלם את השכירות פעם בשנה, בחודש נובמבר.
שיחות זה לא מספיק
השופטת כרמלה האפט עברה על ממצאי החוקר הפרטי, שנאספו מתוך שיחות עם שכנים, בדיקת תורנות ניקיון בבניין, ושיחה עם הבן שטען כי אביו לא בקשר איתו.
"בכל הכבוד אין בממצאים אלה כדי תמיכה בטענה כי הנתבע נטש את הדירה, לא כל שכן ללא כוונה לחזור אליה, ואף לא כדי תמיכה שאין הוא מתגורר בה מזה שנים", התרשמה השופטת.
לטעמה, העובדה שבשתי הזדמנויות לא היה מענה בדירה לא מלמדת על נטישתה, בוודאי לא כשבאחד הביקורים הנתבע כבר היה במעצר. כמו כן, לא מספיק להעיד חוקר פרטי שמספר על דברים ששמע משכנים, אלא צריך היה להביא את השכנים עצמם לעדות.
כמו כן, לנוכח התסבוכת בה מצא עצמו הנתבע בשנים האחרונות, שבגינה ביקש לחמוק מנושיו ומרשות המיסים, ניתן להבין מדוע בנו לא נידב פרטים על מקום הימצאו, ציינה השופטת.
"מנגד מצאתי כאמינה גם את עדות הנתבע וגם את עדות בנו לפיה למעט תקופת שהותו במעצר התגורר הנתבע בדירה ברציפות", המשיכה השופטת, וקבעה כי הנתבע מעולם לא נטש את הדירה. משכך, הוסיפה השופטת, גם לא ניתן לקבוע שהנתבע מסר את זכות השימוש בדירה לבנו.
גם בנוגע לאי תשלום שכירות, השופטת דחתה את טענות התובעים והבהירה כי לא כל אי תשלום נותן לבעל דירה עילת פינוי, אלא יש להוכיח "נתק קבוע" בהפסקת התשלום – דבר שלא הוכח במקרה הזה.
משכך השופטת דחתה את התביעה על כל חלקיה, וחייבה את הנתבעים בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 20,000 שקל.
- שמות ב"כ הצדדים לא צוינו בפסק הדין
לעורכי דין מקרקעין • לפסק הדין לחצו כאן.
הכותב: עורכת דין צביה דותן סטרנס עוסקת בדיני מקרקעין.
אתר המשפט הישראלי "פסקדין".
* הכותב לא ייצג בתיק.
** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.