התובעת, חברת סאן, היא הבעלים של חנות ברחוב וולפסון בתל אביב. הנתבע מפעיל בחנות עסק בשם "מקור הפורמייקה" והתובעת עתרה לפנותו מהחנות. לטענת התובעת, הסכם השכירות הראשון נחתם ב-1957 בין סבו של הנתבע לבין הבעלים הראשון ואין הוכחה שבהסכם זה הוא רכש זכויות של דייר מוגן. אף אם היה הסב דייר מוגן הרי שעם מותו ב-1988 עברו הזכויות לילדיו ולאלמנתו. מכאן שלנכד, הנתבע, אין עוד זכויות בחנות.
מנסים להעיף אתכם מהדירה?
לחילופין דרשה התובעת לקבוע כי דמי השכירות יעודכנו ולא יהיו כפופים לתקרה הקבועה בחוק הגנת הדייר שכן החנות הושכרה לפני חקיקת החוק.
הנתבע טען מנגד כי התביעה חסרת יסוד והוא דייר מוגן מעל 26 שנה. לדבריו, סבו רכש את הזכויות מהבעלים הראשון ושילם דמי מפתח בסך 3,350 לירות ישראליות. הוא עצמו עבד עם סבו בחנות משנת 1978 עד לפטירתו ב-1988 ואז הפך לבעלים של העסק ובסך הכל עבד בחנות כ-36 שנים.
הנתבע טען כי הזכויות המוגנות עברו אליו כדין לאחר שבת אחת של הסב, אמו, נפטרה ובת אחרת עזבה את הארץ. הנתבע הוסיף כי שני הבעלים הקודמים של החנות ראו בו דייר מוגן ולכן התובעת, שקנתה מהם את הזכויות, מנועה מלטעון אחרת.
עבד בעסק עם סבו
השופטת כרמלה האפט מבית משפט השלום בתל אביב האמינה לעדות אביו של הנתבע שסיפר כי נכח בזמן חתימת ההסכם מ-1957 ובאותו מעמד שילם הסב דמי מפתח בסך 3,350 לירות.
השופטת הוסיפה כי הקביעה לפיה זכויות הסב בחנות היו של דייר מוגן קיבלה חיזוק גם ממסמכים נוספים מאותה תקופה, כמו מכתב המופנה לסב ומורה על עדכון דמי השכירות.
לדברי השופטת, התובעת לא הוכיחה שזכויות הסב בחנות לא היו של דייר מוגן וכל שהגישה היה תמלול שיחה עם קרוב משפחה של הבעלים הראשון – עדות שמיעה שאינה קבילה. לפיכך קבעה השופטת כי זכויות הסב בחנות היו זכויות של דייר מוגן.
השופטת קיבלה את טענת הנתבע שאביו עבד כשכיר בעסק ולא היה הבעלים כפי שטענה התובעת. השופטת ציינה כי שאלה זו גם לא רלוונטית שכן האב היה חתנו של הסב וממילא לא יכול היה לרשת את זכויותיו כדייר מוגן.
לקביעת השופטת, אלמנת הסב מעולם לא עבדה בעסק, ולכן הזכויות המוגנות בעסק לא עברו אליה. הזכויות גם לא עברו לבנותיו של הסב, שכאמור, אחת נפטרה והשנייה עזבה את הארץ.
השופטת קיבלה את טענת הנתבע כי הוא עבד עם סבו בבית העסק מרגע שהשתחרר מהצבא ועד מותו של הסב והמשיך להפעיל את העסק לאחר מכן. לקביעתה, הדבר מקים לו זכויות של דייר מוגן בעסק מכוח היותו "דייר נגזר".
לאור קביעת השופטת כי הסב שילם דמי מפתח, בקשת התובעת לשחרור דמי השכירות מהתקרה המקסימלית הקבועה בחוק נדחתה. לגבי דמי השכירות, קבעה השופטת כי הסמכות לדון בכך נתונה לבית הדין לשכירות ולא לערכאה הנוכחית.
בסיכומו של דבר נדחתה התביעה והתובעת חויבה בתשלום הוצאות של 20,000 שקל.
- שמות באי הכוח לא צוינו בפסק הדין
לעורכי דין מקרקעין • לפסק הדין לחצו כאן.
הכותב: עורכת דין שרונה פורת עוסקת במקרקעין וייצוג בבתי משפט.
אתר המשפט הישראלי "פסקדין".
* הכותבת לא ייצגה בתיק
** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.