רבי חיים קרייזווירט זצ"ל, רבה של "קהילת מחזיקי הדת" באנטוורפן במשך כחמישים שנה, גאון עצום בתורה, בעל בקיאות עצומה בכל מכמניה, אך גם איש חסד עצום שהקדיש את חייו לסייע לאלמנות, יתומים, עניים וקשי יום.
רבי חיים נולד בוויניץ', גליציה, בשנת תרפ"א. כבר מילדותו ניבאו לו גדולות. בגיל תשע, כשהתקשה להבין סוגיה במסכת שבועות, נסע לקברו של הרמ"א בקראקא והתפלל להבין את הסוגיה. תפילתו נענתה, והוא הבין את הסוגיה לעומקה. בגיל 17, כששהה בוורשה, אירח בחדרו תלמיד חכם וגאון, והעניק לו את מיטתו, בעוד הוא עצמו ישן על הארץ. מסירות נפשו ללימוד התורה ומידותיו הנעלות ניכרו כבר משחר ילדותו.
עלייתו לארץ ישראל ושנותיו באירופה
בשנת תש"א עלה רבי חיים לארץ ישראל. הוא נישא לשרה, בת הרב אברהם גרודזינסקי, משגיח ישיבת סלובודקה. לאחר קום המדינה היגר לארצות הברית, שם כיהן כראש ישיבה בישיבת סקוקי, שליד שיקגו.
בשנת תשי"ד, לאחר השואה הנוראה, התמנה לרבה של "קהילת מחזיקי הדת" באנטוורפן. הקהילה, שהתמודדה עם אתגרים רבים, מצאה ברבי חיים מנהיג רוחני ומורה דרך שהחזיר עטרה ליושנה.
גדלותו בתורה וחסד.
רבי חיים נודע כגאון עצום בתורה. הרב אברהם דוב כהנא שפירא תיאר אותו כ"עילוי נפלא הפלא ופלא, גאון מצויין בקי בעל פה ממש בכל הש"ס עם תוספות ורובי הלכות הרמב"ם, ובשאר ספרים ראשונים ואחרונים ידיו רב לו". תלמידי "מעלות התורה" זוכרים כיצד מרן ראש הישיבה, הרב שך זצ"ל, הפסיק שיעור כללי כדי לשוחח עם רבי חיים, שהגיע לבית המדרש.
בנוסף לגדולתו בתורה, רבי חיים נודע כאיש חסד עצום. "אבי יתומים ואלמנות" כפשוטו, נהג לומר עליו מרן ראש הישיבה. תחת ידיו עברו סכומי עתק, אותם חילק לנזקקים מכל רחבי העולם.
רבי חיים קרייזווירט זצ"ל נפטר בט"ז בטבת תשס"ב (31 בדצמבר 2001) באנטוורפן והובא לקבורה בהר המנוחות בירושלים. השאיר אחריו מורשת מפוארת של תורה וחסד. דמותו המיוחדת, שילוב של גאונות עצומה בתורה עם ענווה ומסירות נפש לעם ישראל, ממשיכה להוות השראה לדורות.
הגאון רבי חיים קרייזווירט - עובדות והנהגות
דרשה בתורת נדבה
ישב פעם הגר"ח בסעודת שבע ברכות, ובסקרו את היושבים ראה בעלי בתים שיצר ה"דרוש ידרשנו" תוקפם ובודאי יחפצו לחלוק את תחושותיהם עם הקהל, הבין מה שעומד להתרחש וניצל את נאומו להסביר את ההבדל בין קרבן שבחובה וקרבן נדבה. קרבן שבחובה אפשר להביא מכל הבא ליד, מה שאין כן קרבן נדבה - חייב להיות מן המובחר. כך, המשיך והסביר, רב שמגיע לשמחה, אין לו מקום להתחמק ובלית ברירה אומר מכל הבא ליד, מה שאין כן בעל הבית המשתתף בשמחה, אם אין לו מן המובחר אינו יוצא ידי חובתו ומוטב שלא ינאם.
על שלושה דברים
מרגלא בפומיה דהגר"ח: אנו מוצאים בתפילת שמונה עשרה ג' פעמים "שלמה": והחזירנו ב"תשובה שלמה", וגאלנו "גאולה שלמה" רפאנו ה' ונרפא... "רפואה שלמה" לכל מכותינו, ופירוש אחד לכולם, כפי שמצינו אצל תשובה שכתב הרמב"ם "ומה היא התשובה ? הוא שיעזוב החוטא חטאו, ויסירו ממחשבתו, ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד, שנאמר: יעזוב רשע דרכו וגו', וכן יתנחם על שעבר, שנאמר כי אחרי שובי נחמתי, ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם", וכן "גאולה שלמה" - שיעיד עלינו בעל התעלומות שלא נגלה עוד, וכך גם בקשתנו על החולה היא שיעיד עליו בעל התעלומות שלא יוחזר החולי עוד.
בושה מניין?
פעם ישב רבי חיים בביתו בירושלים עיה"ק וקיבל קהל נזקקים. ישב שם בנו ותמה, הרי גמרא מפורשת היא: "כיון שנצטרך אדם לבריות פניו משתנים ככרום"... ופה נראה לי שהמקבלים בירושלים אינם מוטרדים כלל? תוך כדי רגע כמימרא ענה לו הגר"ח כשחיוך נסוך על פניו: "עס איז דאך א בבלי, נישט קיין ירושלמי"... (זה בבלי, לא "ירושלמי").