לומדי הדף היומי במסכת בבא בתרא דף קנו – עסקו בהלכה המתירה לעבור על איסורים מפני החשש של ‘טירוף הדעת’.
כלונו מכירים את ההלצה המספרת - מעשה בר העיר שבא לעגלון לבקש שיקח עמו יולדת לבית החולים בשבת, העגלון הסכים אך הציב תנאי, ראשית אני צריך לשמן את הגלגלים, הרב התיר לו מיד משום פיקוח נפש, שוב טען העגלון אני זקוק גם לעישון סיגריה בשעת הנסיעה – וגם זאת הרב התיר לו מה לעשות פיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה.
ויען העגלון – מה עוד הרבנים יודעים שמותר בשבת ולא מספרים לנו?
בבא בתרא דף קנו - הרחבת גבולות "שמא תטרף דעתו"
כפי שראינו, הדאגה לבריאותו הנפשית של האדם, ובמיוחד של החולה, מהווה עקרון מרכזי בהלכה יהודית. עקרון זה, המבוטא בביטוי "שמא תטרף דעתו", מוביל להיתרים הלכתיים מפתיעים, אפילו עד כדי חילול שבת. אך היכן עובר הגבול? מתי הדאגה לנפש מצדיקה הקלות באיסורים, ומתי לא?
בחז"ל אנו מוצאים מגוון דוגמאות להיתרים הנובעים מהחשש לטירוף דעת:
במסכת בבא בתרא, מתירה המשנה לקנות מקח משכיב מרע בשבת, מחשש "שמא תטרף דעתו עליו". דוגמה זו מדגישה את הרגישות הרבה של ההלכה למצבו הנפשי הרגיש של החולה.
היתר נוסף, אף הוא קשור לדיני שכיב מרע, הוא תוקפה של מתנתו, גם ללא קיום כללי הקניין הרגילים. המטרה היא למנוע מהחולה דאגה מיותרת, שכן ידיעה שדבריו אינם קיימים עלולה להחמיר את מצבו.
חז"ל אף התירו לשכיב מרע לגרש את אשתו בשבת, כדי שלא תזדקק ליבום. היתר זה, שנראה חריג במיוחד, נובע גם הוא מהחשש "שמא תטרף דעתו".
דוגמאות נוספות מצויות בדיני שבת: הגמרא מתירה להדליק נר ליולדת סומא, שאינה רואה את הנר, "איתובי מיתבא דעתה". הדלקת הנר אינה צורך רפואי ישיר, אך ידיעת היולדת שהנר דולק תורמת לשלוותה הנפשית. בנוסף, מותר לשבור דלת נעולה בפני תינוק, מחשש שיבכה ויבהל. דוגמא זו מדגישה ש"שמא תטרף דעתו" חל לא רק על חולים אלא גם על ילדים קטנים.
האם "שמא תטרף דעתו" מצדיק חילול שבת?
ישנם דעות שונות לגבי גבולות ההיתר. יש הסוברים שההיתר מוגבל לאמירה לגוי בלבד, ולא חל על איסורי שבת של יהודי, בוודאי לא איסורי תורה. לעומתם, יש הלומדים ש"שמא תטרף דעתו" עשוי לחול גם במקרים של פיקוח נפש. כך, מצב נפשי קשה של תינוק שננעל בחדר מוגדר כ"ספק פיקוח נפש", ומותר לחלל שבת כדי לחלצו.
ומה לגבי יולדת סומא? התוספות ישנים סבורים שהדלקת נר ליולדת נובעת מאומדן חז"ל שיש בכך צד של פיקוח נפש. לעומתם, הר"ן והרמב"ן סבורים שההיתר נובע מבקשת היולדת עצמה. במקרה זה, "שמא תטרף דעתו" מבטא רגישות לרצון החולה ולמצבו הנפשי, אך לא בהכרח מצדיק חילול שבת.
דוגמה נוספת למורכבות הנושא מופיעה במקרה של חולה אנוש המבקש להודיע לקרוביו. המהר"ם מתיר אמירה לגוי לצורך זה, מחשש "שמא תטרף דעתו", אך ערוך השולחן מצמצם היתר זה לאמירה לגוי בלבד, ולא לאיסורי שבת של יהודי.
לסיכום, "שמא תטרף דעתו" הוא עיקרון הלכתי מורכב ורחב יריעה. וירא שמים יעשה תמיד שאלת חכם.