אחיי העיתונאים, זמנכם תם // אריה ארליך

אריה ארליך (צילום: שטורעם)

הזמן שלכם תם. יכול להיות שעוד לא הודיעו לכם, ייתכן שטרם שמעתם על כך, ואולי אתם בוחרים לחיות בהכחשה, בהדחקה - חרף אינספור סימנים ואיתותים ופעמוני אזהרה שמצלצלים מכל כיוון ומציאות שטופחת לכם בפנים ומעמיקה את העיוורון שלכם. אבל זמנכם תם, משום שעוצמת הניתוק שלכם מהמציאות היא אפוקליפטית, אדירה, ומתקרבת כבר לנקודת האל-חזור. נכון שלא נעים לשמוע את זה, אבל אם מישהו אוהב אתכם באמת, הגיע הזמן שהוא יאמר לכם את האמת.

ההיסטוריה זוכרת אתכם כשליטים כל-יכולים: קבעתם סדר יום, הִנדסתם מחשבות, הכתבתם אמונות. זה היה פעם, כששלטו כאן סדרי העולם הישן והטוב. זה היה פעם, כשאמצעי ההתעדכנות היחיד של האזרח הפשוט היה העיתון, המקלֵט והמִרקע. אז, בימים הפרימיטיביים ההם - היו הרבה סיבות טובות להחשיב את ההשתייכות שלכם לקליקה התקשורתית לעניין שאפשר להתכבד בו. אתם העיתונאים, אלה שמאחורי העט, המיקרופון והמצלמה - הייתם אז אדונֵי הארץ: צבעתם את העולם בגוונים של טובים ורעים, צדיקים ורשעים, אלה שראוי לאהוב ואלה שצריך לשנוא. מיליונים רקדו לקצב צלילי חליליכם. אם קמתם על צד ימין - המרחב הציבורי כולו היה שמח, מבסוט. אם קמתם על צד שמאל - העולם כולו התהפך, רק בגללכם. הייתם מלכים: אנשים עצרו אתכם ברחוב, ביקשו את חתימותיכם, התרגשו להחליף איתכם דעה, התלהבו לראות אתכם בגודל טבעי. הייתם אישיו.

אז, בימים הפרה-היסטוריים שבהם האזרח הקטן לא היה חמוש במקלדת משלו, בזמנים שבהם המון העם לקח כל מילה של כל איש תקשורת כהלכה מסיני - אתם בתקשורת זכיתם למעמד-על. "המעצמה השביעית" - כך קראו לכם. מקורו של הביטוי נמצא בכתביו של המשורר והפוליטיקאי הבריטי תומס מקולי. מקולי הזה היה אדם חכם: הוא זיהה תהליכים. כבר בשנת תרפ"ח, 1928, הוא כינה אתכם כ"ממלכה הרביעית" - זו ששולטת על שלושת מעמדות ההיררכיה בחברה הבריטית. מקולי ידע לזהות עולם שבו הכל נתונים למרותכם. הוא זיהה שבידכם לשפוט את הנבחרים לשבט או לחסד, להמליך מלכים, להשפיל גאים. עם הזמן קפצה הממלכה הזו כמה דרגות נוספות. הפכתם לממלכה השביעית. הרבה שנים הייתם ממלכה שביעית.

כיום, ידידיי, הממלכה הזו כבר איננה שביעית, אפילו לא רביעית - בעצם כבר לא ממלכה. הממלכה שלכם, אנשי התקשורת, היא מושב-זקנים וירטואלי של אנשים שסמכותם ניטלה מהם, שיוקרתם נגנבה באישון ליל, שדרגותיהם הוסרו מבלי שישימו לב לכך. הקליקה המנותקת שאתם חיים בה מזכירה את האגדה על אותו מלך שירד מגדולתו, הודח בידי ההמון ונשלח לרחוב. המסכן הזה, שלא השלים עם מר גורלו, המשיך לשוטט ברחובות כשהוא ענוּד כתרים היפותטיים וטוען שהוא מלך. "אתם הנתינים שלי", הוא נהג לקרוא בגרון ניחר לעוברי אורח שראה בכיכר השוק. ועוברי האורח, רחמנים שכמותם, נהגו לחון אותו בניד ראש חומל, במטבע צדקה. בכל זאת, לא נעים. פעם הוא היה מלך. אתם, ידידיי, אינכם שונים ממנו. גם אתם ירדתם מגדולתכם; גם אתם אינכם מכירים במציאות שהשתנתה.

ידידיי, יהיה לכם קשה מאוד לומר שלא זיהיתם את זה מתקרב. פעמוני האזהרה צלצלו שוב ושוב. איתותים רבים ניתנו לאובדן ההגמוניה התקשורתית. המוניטורים המבשרים על מות שלטון התקשורת, מצפצפים כבר הרבה זמן בטון מחריש אוזניים. אבל אתם אוטמים אוזניים. אתם עוצמים עיניים וממשיכים לטעון שאתם ממלכה. זה קרה כאן - בישראל; זה קרה שם - בעולם. הדוגמאות נלעסו עד דק, אבל רק נזכיר לכם את מערכת הבחירות בישראל-תשע"ה, 2015, שבמהלכה הכתרתם, כמעט כולכם, את בוז'י הרצוג לראש הממשלה הבא. הצגתם סקרים שניבאו, ראיינתם פרשנים שחזו, העליתם מגישים שניתחו, ולא אפשרתם כמעט שום מרחב ביטוי לצד שכנגד. אבל העם פִקשש. הציבור אמר את דברו, ודברו היה שונה במאה ושמונים מעלות מכל מה שניסיתים למכור לו ולהלעיט אותו בלי סוף.

וזה חזר על עצמו בבחירות-תשע"ז, 2016, לנשיאות ארצות הברית. מה לא נקטתם, אנשי התקשורת האמריקנית, במטרה להנדס את מחשבות ההמון: לא היה סוקר, מגיש או פרשן אצלכם שלא התייחס למועמד הצהוב והבוטה כקוריוז, שלא התייחס למועמדת המקושרת והמיוחסת כנשיאה הבאה. השפעתם גם עלינו: "תנו לי לישון כמה שעות", כתב עיתונאי ישראלי בליל מוצאי הבחירות, "וכשאקום בבוקר תגלו לי מה היה גודלו של הפער לטובת קלינטון". העיתונאי הנזכר טרם התעורר. הוא ממשיך לישון. גם אתם, עמיתיו באמריקה ובישראל, ממשיכים לישון.

ידידיי, מכמיר היה לראות אתכם מתפתלים ביום שאחרי. חלקכם טענתם: "סחף של הרגע האחרון". אחרים מכם אמרו: "ראש האף-בי-איי אשם". כת שלישית מקרבכם אמרה: "זו הייתה אמת לשעתה". אבל איש מכם לא הניח את האצבע על הנקודה. אף אחד מתוככם לא טרח לשאול: איכה איבדה התקשורת את שרידי הקשר שלה עם המציאות; לאן נעלם חוש הריח; כיצד גדל הניתוק התקשורתי לממדים מפלצתיים שכאלה עד כדי מבוכה רבתי לעיני עולם שלם שנדהם מול הפער בין מה שהציגו לו לבין המציאות.

ידידיי, אין לכם מושג כמה עמוק הברוֹך שאתם נמצאים בו. אם השלב הראשון של ההתנתקות שלכם מהמציאות הייתה כאשר העם זז ימינה ואתם משכתם שמאלה - עכשיו הגיע השלב השני, שאותו ניתן לזהות כמסמר אחרון בארון הקבורה של השפעת התקשורת: העם איבד אתכם. התרחק. פיתח לעברכם ניכור וסלידה. כשהעם מזהה שאתם נמצאים בצד אחד - הוא עושה דווקא; הוא עובר לצד השני. יש מקרב העם מי שנהנים, על הדרך, לחנך אתכם, אנשי התקשורת: לעבוד עליכם, להזין אתכם בנתונים שגויים. להגיד לסוקר: "אצביע כך וכך", וברגע האמת להצביע ההיפך. ראינו את זה, בשיעורים גבוהים, בבחירות לנשיאות ארצות הברית. חלקים ענקיים בעם האמריקני צחקו צחוק גדול בפרצופכם - אנשי התקשורת המנותקת והאליטיסטית. ואתם, סכלים שכמותכם, קניתם את הלוקש, ואחר כך אפילו לא טרחתם לכבוש את פניכם בבושה.

בדרומה של ארץ ישראל נערך השבוע כנס העיתונאים השנתי. השנה, יותר מתמיד, התהלכתי בכנס כשאני מפוצץ במחשבות עגומות. ליבי יצא למראָם של מאות אנשי-אתמול שהתהלכו עמוסי חשיבות, משל לא חטפו, אך בשבוע שעבר, סנוקרת בפרצופם. היו שם דמויות שרק לפני שבועיים הניחו בלהט את כל יוקרתם על ניצחון קלינטון, תוך כדי המטרת קללות ונאצות לעברו של האנדרדוג טראמפ. היו שם כאלה שרק לפני שנה וחצי כתבו שאין שום סיכוי שנתניהו ייבחר שוב.

ואתם, אותם אלה שהמציאות לא מפסיקה להנחית לכם סטירות לחי מצלצלות - ממשיכים להיות זחוחים, מרוצים מעצמכם, מרוכזים בעצמכם, מדברים ביניכם לבין עצמכם - ועוסקים רק בעצמכם. העם כבר לא הנושא - הנושא זה אתם; המציאות כבר אינה סוגיה לסיקור - אתם הסוגיה, אתם הסיקור: היה מדהים להאזין לצקצוקי הלשון המתוזמנים, המתוזמרים, שנשמעו מפיותיכם במקהלה כל אימת ששמו של בנימין נתניהו הוזכר. התאגיד, אותו ניסיון להקמת גוף תקשורת ציבורי שהפך סלע מחלוקת בין נתניהו לתקשורת - זכה ליחס של קדושה. אל תגעו במשיחָי - אלה אנשי התאגיד. אבוי למי שהשמיע קול אחר. וכאשר מישהו הזכיר איך בנימין נתניהו העז להגיב לאשת תקשורת בהודעה שבה הוא מנסה, לשיטתו, לקרוע מעליה כמה מסֵכות - צקצוקי הלשון הפכו ללהק-יללות מתוזמר שהזכיר לי בבושקות צפון-קוריאניות ביום מותו של השליט קים ג'ונג-איל.

אין לכם מושג כמה עמוק שקעתם לתוך עצמכם, למצולות עולמכם. אלה אותן אג'נדות, אותה מסורת סימון אויבים, אותה מדורת שבט שמשדרת את אותם הדברים כל השנים ולא קולטת שצרכניה של הסחורה הזו הולכים ומתמעטים, הולכים ונעשים ספקנים, הולכים ומפתחים ניכור, שלא לומר ניתוק - שלא לומר תיעוב עמוק ובוז אינסופי ליוהרה התקשורתית המתיימרת לקבוע לכל את מי לשנוא, כיצד לחשוב ומה להצביע. אתם חייבים להתאפס על עצמכם, להתעשת, להתחבר אל המציאות.

עשרות דיונים התקיימו בכנס העיתונאים. חלקם הגדול פוריים, מלומדים, מחכימים. בכל דבר נגעו. בהכל טיפלו. נושא אחד נותר בצד: יחסי התקשורת והציבור לאן - הפיל הגדול בחדריה של התקשורת - לא קיבל שום יחס. אף אחד לא קרא לחשבון נפש, להתכנסות פנימית, לסיכום ביניים של איפה היינו, מה עשינו ולמה הפסדנו. ואחר כך תתפלאו איך איבדתם את הציבור?! נו, באמת.

בשעת צהריים שטופת שמש ראיתי את חיים יבין. הוא ישב במזנון, לגם קפה טורקי מספל קטן. הוא התפלץ: איך נתניהו מעז? איך העם מעז? מי הזיז את האולפן שלי?! הוא דיבר במונחים של קיסרים וסוסים וחמורים, ולא הצליח כיצד מישהו מנסה לקחת מידיו ומידֵי חבריו את השליטה במחשבות העם. ברגע הזה הוא היה כל כך מנותק, נראה כל כך משונה, שפשוט לא נותר לי אלא לרחם עליו באמת ובתמים.

וחיים יבין, רבותיי, הוא רק משל. מי שחי כאן בשנים עברו זוכר שהאיש הזה, עם קול הבס העמוק, היה פעם שם נרדף לתקשורתן כל יכול. מדי ערב הפציעה דמותו במאות אלפי בתים: תחילה בשחור-לבן, אחר כך ברזולוציה צבעונית. הוא בישר על מהפכים, סימן טובים ורעים, ובדרך כלל אלה שבשמאל היו טובים ואלה שבימין היו רעים. הרבה שנים אנשים קנו את הלוקש, והוא וחבריו שלטו במחשבות העם ללא מצרים. יום אחד ניטל כוחו, הלכה תהילתו. מאז, הוא מדדה, נעבעך, מִכנס לכנס, משמש נביא זעם, מתריע על כך ש"הפוליטיקאים גונבים לנו את התקשורת", ואינו מבין מדוע קולו קורא במדבר.

ידידיי, אני לא רוצה להעליב אתכם, אבל אמירה אמריקנית מפורסמת גורסת: "זו לא הכלכלה, טמבל". אני לא רוצה לכנות אתכם בשמות, אבל צר לי: אתם פשוט לא מבינים שאלה לא הפוליטיקאים - זה העם. והפוליטיקאים, מה לעשות, יודעים להתחבר טוב יותר אל העם. המבריקים שבהם יודעים לכוון אל טעמו של העם, לשדר על הרדארים שלו, להגיש לו את מה שהוא אוהב. העם בישראל לא אוהב את נתניהו כמו שהוא מתעב את השמאלניוּת ששולטת בתקשורת, את החתירה התקשורתית להנדס מחשבות. מי אתם שתסמנו פוליטיקאים, שתובילו אג'נדות, שתכתיבו מה מוסרי ומה לא? העם בגר, העם התפתח, העם רוצה להחליט.

וידידיי, בדיוק זה מה שקרה בארצות הברית: בניגוד למה שחלקכם ניסו להאשים - אף אמריקאי לא באמת התפעל ממידותיו התרומיות, מעדינות נפשו או מאצילות רוחו של דונלד טראמפ. אבל מאות מיליוני אמריקנים חשבו שכאשר התקשורת והאליטה מושכים כל כך חזק לכיוון מסוים - עדיף למשוך בחזרה לכיוון הנגדי. והציבור ניצח אתכם. בנוק אאוט ניצח אתכם.

היי, אתם בתקשורת שמסתתרים בבונקר ומשדרים משם את מחשבותיכם המנותקות. מישהו צריך ללכת אל הבונקר החשוך שאתם מוחבאים בו, להאיר עליו בפנס ענק, לחבר אתכם בחזרה למציאות ולספר לכם שהגיעו ימים אחרים. העם החליט לחנך את התקשורת; מי שלא יתחבר אל העם - לא ישרוד. מקסימום יתהלך בכיכר השוק ויקבל שקל לצדקה.

זמנכם תם רבותיי. אם לא תתעוררו בזמן, אם לא תפסיקו להכתיב מחשבות, אם לא תתחברו למציאות - כדאי שתתחילו, כבר מעכשיו, לחפש עבודה אחרת.

• הטור המלא פורסם בעיתון 'משפחה'