עמדתי בתחנת האוטובוס בצומת שילת כשראיתי אותו מגיע, אדם מבוגר שיצא מרכב בו אשתו נהגה. הוא נכנס לתחנה והוציא דפים מתוך שקית. לקח לי כמה שניות להבין שהוא מדביק מדבקות על התחנה.
הבטתי בו בסקרנות והוא שראה אותי מסתכל אמר לי: "זה הנכד שלי, נפל בעזה".
"אני מצטער לשמוע", אמרתי לו.
"תודה", ענה לי, "אבל צריך לנתב את הצער הזה בשביל לעשות משהו חיובי. הנכד שלי היה בחור חיובי וחשוב לנו הזיכרון הזה, גם בשביל שלא נשכח את אלו שמסרו נפשם בשבילנו, אבל לא סתם שלא נשכח. אני לוקח את השמחה של הנכד שלי ומנסה להמשיך את זה הלאה".
"אני רואה שאתה חרדי", אמר, "אז אם אתה רואה כזו מדבקה לזכרו של חלל, תעצור רגע. תקרא מה יש לנופלים להגיד. מה המשפחה שלהם בוחרת לזכור והכי חשוב תגיד פרק תהילים או משנה לעילוי נשמתם. זה הקצת שאנחנו יכולים להחזיר".
"צודק. אקח את זה לתשומת ליבי", אמרתי לו, "אני גם כותב באתר חדשות, אני יכול לפרסם את מה שאמרת לי".
"אשמח מאוד", ענה, "אבל לא דווקא הנכד שלי. תפרסם על כל הצדיקים והצדיקות שמסרו נפש למען כלל ישראל, או שנרצחו רק כי הם יהודים. ושוב, זה לא זיכרון סתם על מה שהיה, זה זיכרון על מה שיהיה. על להיות טובים יותר, על אהבת חינם, על שמחה, אנחנו מאמינים בנצחיות וכשאתה עושה משהו לעילוי נשמתם - אתה ממשיך את הנצחיות הזו".
ימי בין המצרים ותשעה באב הם לא סתם ימי זיכרון וציון העבר. הם נועדו בשביל ההווה והעתיד, על מנת שנזכור את הסיבות וההתנהגויות שהביאו עלינו את החורבן. וכמה מתאים שביום החורבן נעצור רגע, נתבונן ונלמד לעילוי נשמת קדושי עם ישראל שקוראים לנו ממדבקות הרחוב שנזכור אותם ונפעל לעילוי נשמתם.
מאז שפגשתי את הסבא, אני משתדל להתבונן רגע ואף לצלם את אותם מדבקות. מוזמנים לעבור, לזכור ולא לשכוח.
גולשים יקרים, אתם מוזמנים לשלוח תמונות של מדבקות זיכרון שצילמתם - ונוסיף לגלריה...
הצגת כל התגובות