עשרים מטרים בלבד מפרידים בין הבית של משפחת חנניה לבין ביתה של יהודית, דודתי, ביישוב מצפה נטופה שבגליל התחתון.
באופן לא מקרי באזורנו, נחתו שני אסונות כבדים בעשרים המטרים הללו בפחות משנה, כמו שני עננים כבדים, אפורים, שאי אפשר להשוות ביניהם, אבל גם אי אפשר (לי) להימנע מהשוואה:
לדודתי נפטר הבעל, יהודה מעתוק ז"ל, ומשפחת חנניה, שכניהם, איבדו את בנם, יאיר, שנהרג בפעולה בעזה בגיל 22.
סיפורה של משפחת חנניה הוא בעצם סיפור אחד מיני 891 סיפורים מאז השביעי באוקטובר, סיפור של אובדן, אך גם של אהבה וחסד, המהווים את עמוד השדרה של חייהם.
סיפורו של דודי יהודה ז"ל הוא אישי יותר – איש צדיק שרק רצה להמשיך לחיות ולהיות אבא וסבא מופלא, וללמוד מדי ערב עם החברותא שלו, הרב מהיישוב הסמוך.
אני, כצופה מהצד, חווה את שני האסונות הללו כהמשך לשנה וחצי נטולות ההיגיון שעברו על כולנו, תוך שהם שלובים ומוטמעים בטירוף הכלל-ארצי.
הקרבות האחרונים של דוד יהודה במחלת הסרטן נשקו לקרבות בהם השתתף שכנו הצעיר. אלו כמו אלו התאפיינו בעליות וירידות, תקוות, ניסים קטנים – ולבסוף, גם באובדן.
דודתי יהודית, אחת מאושיות ילדותי, עמדה בגבורה בשבע השנים האחרונות במלחמה מול סרטן הריאות שתקף את בעלה. בכל התקופה הזו ליווה אותם השכן הקרוב – ד"ר שי חנניה, רופא משפחה ורופא בכיר בבית החולים העמק, שהפך את יהודה לפרויקט אישי. לא פעם היה מגיע בשעת ערב מאוחרת, לא פעם הציל חיים, פשוטו כמשמעו.
זהו אותו שי חנניה שאיבד את בנו יאיר בקרב בעזה.
הוא, שהציל חיים – נאלץ לעמוד חסר אונים כשחייו של בנו נגדעו.
*
חמישה חודשים חלפו מאז היום הנורא, והחדר של יאיר עדיין סגור ולא נִנְגׇּע. הארגזים הכחולים עם הציוד מהצבא עומדים שם, עטופים בשתיקה.
בשאר הבית החיים ממשיכים, אני נכנסת אל הבית ובשנייה הראשונה יש לי דה ז'ה וו מהמשפחתון של שולמית, המון משחקים וצעצועים מאורגנים בקופסאות, ערכות מטבח פלסטיק, כדורים ומשטח באולינג.
"הנכדים", מסבירה לי בתיה, "גרים קרוב". למראית עין, היא אישה עסוקה מאד. טלפונים מגיעים ממארגני טקסים, מכתבי עיתונות, יום הזיכרון מתקרב, היום של המשפחה הגדולה שהצטרפו אליה לפני פחות משנה, משפחת השכול.
"אני לא יכולה להגיד לך שאני בתפוקה מלאה" היא אומרת לי בכנות, " אבל אני אמא, יש לי עוד ילדים ונכדים, משפחה מלוכדת ברוך השם".
אנחנו מתיישבים אל השולחן בסלון, פינת בואכה המטבח, זוהי שעת בוקר מוקדמת למדי, שמש, צל וענן נכנסים מהחלון, האביב פרץ השנה מוקדם, וביישוב מצפה נטופה השיחים כבר מתפקעים מפרחים, הציפורים מצייצות, עולם כמנהגו נוהג, מתעלם, כדרכו, מכל אובדן.
ספרו לי על יאיר, אני מבקשת מהוריו, ד"ר שי, ומרעייתו בתיה.
בעיניים של בני הזוג חנניה, מאחורי הענייניות הלבבית, עדיין אפשר לראות את אותו תימהון ראשוני, מסרב להאמין.
"יאיר, הילד השישי והאחרון במשפחתנו, היה תמיד ילד שבלתי אפשרי להתעלם ממנו – אהוב, מוזיקלי, רגיש", מספר אביו, "היה לו קול של חזן, והוא אהב לשיר סולואים בטקסים, הוא ניגן בגיטרה, אחר כך בפסנתר, ואז התאהב בכלי עתיק שנקרא סנטור, זהו כלי מפרס בעל 72 מיתרים. הוא למד לנגן בו לבד, בהתמדה ובנחישות, מתגבר על כל הקשיים (זה כלי קשה למדי) כמו כל דבר שעשה בחיים. תמיד היה לו חשוב להתקדם ולהתפתח ".
שי מדבר ואני צריכה להקפיד לכתוב כל מילה שלו, הוא מסוג האנשים שאם את מפספסת מילה, הפסדת הרבה מאד.
"כל ילדינו קיבלנו חינוך מוזיקלי, אבל יאיר היה היחיד שפיתח את זה באמת. לא עניין אותו ריאליטי. עניין אותו לשיר פיוטים, ללמוד, ולהיות איש עם שליחות".
המוזיקה לא הייתה רק כישרון, היא הייתה גשר – אל העולם, אל אנשים. היא חיברה אותו לחברים, לאחים, למחלקה בצבא. אפילו בתוך הנגמ"ש בעזה, הצליח לחבר חיילים עייפים דרך נגינה וסיפורים.
"אבל מעבר למוזיקה", אומרת בתיה, "הייתה בו איזו אמת שקטה. יאיר היה ילד של אמונה, של אמת צרופה, של טוהר שלם. מאז שהיה קטן ממש. הוא לא היה ילד 'מחנך', אבל גם לא הלך עם הזרם. אם חברים דיברו לא יפה, היה שותק. לא צעק, לא גער, רק עמד בצד – וזה הספיק כדי להבין מה הוא חושב.
"כשהתחיל להדריך, הוא יזם לימוד קבוע בתחילת הפעולה עם החניכים. בהתחלה התייחסו אליו בחוסר אמון אבל אחר כך הגיעו, טיפין טיפין בהתחלה שניים. אחר כך ארבעה. ובסוף, כמעט כולם. הוא לא הכריז על עצמו כמדריך או מנהיג – הוא פשוט היה שם, לימד, והנהיג."
יאיר התחנך בתלמוד תורה בהודיות, ואחר כך בישיבות חיספין וירוחם, שם בלט באישיותו. כשהגיע הזמן לגיוס, לא חיפש קיצורי דרך. "הוא אמר לנו, "אני צריך לתת כל מה שאני יכול.'"
הוא הצטרף לגדוד שקד בגבעתי, וכשהגיעה ההצעה לצאת לקורס מכ"ים – הוא לא היסס. בחר בדרך הקשה.
שלושה חודשים לתוך הקורס, פרצה המלחמה. פתאום הכל השתנה.
חסד ואמת נשקו
יאיר לא היה לוחם טיפוסי. הוא היה יותר לומד, מוזיקאי, פילוסוף. בתמונות הנשקפות מהאצטבא אני רואה בחור רזה למדי וכלל לא גדל גוף, אבל דווקא הוא בחר לצאת מאזור הנוחות.
"הוא כתב לעצמו עשרה עקרונות, איך להיות מפקד שחיילים יילכו אחריו", מספר שי. "הוא האמין שמה שגורם לחייל להסתער – זו האמונה בצדקת הדרך, באחריות, ובאמת".
הוא היה מהמנהיגים השקטים של המחלקה. כשחבריו נשחקו, הוא ניסה לרומם את רוחם. חיבר את הפלאפון למקרן ולמוסיקה מעודדת שהשיג באורח פלא, דאג שיחזיקו מעמד, בכל דרך אפשרית. חברים סיפרו, שהוא היה יחידי מכל הצוות שהיה אפשר לדבר איתו על הכל. היה בו את זה באופן מולד – הידיעה איך להתנהל ולשוחח איתם.
במסעות בצבא, יאיר ועוד חבר היו המגיסטים במחלקה. המאג הוא כלי נשק כבד ומסורבל אבל למרות הקושי הוא תמיד סייע לחברים האחרים ונכנס מתחת לאלונקה כדי לעזור לכולם פיזית, נפשית ומוראלית עם החיוך שלו.
בפרוץ המלחמה, יאיר היה בקורס מכי"ם (מפקדי כיתות) וחבריו מישיבת ההסדר בירוחם שגויסו מהישיבה למלחמה ישבו ב"נמר" של חייל הרגלים מעכלים את המציאות שהשתנתנה ואת המלחמה. שניים מתוך החברים הלחינו ניגון למילים "מן המיצר קראתי קה ענני במרחב קה", מנגינה מרגשת ומרטיטה בהקשר למקום והזמן בה נכתבה, מילים מתאימות הבוקעות מן הלב.
הם לימדו את החברים את הניגון בשבת, הייתה אווירה של קרבה עצומה לקב"ה.
כאשר נהרג החייל הראשון מהשיעור של יאיר בישיבת ירוחם, איתן, הם הגיעו ל 30 והשמיעו את השיר למשפחתו, זה היה רגע מרגש מאד.
הייתה להם מחשבה שלקראת יום השנה הם יקליטו את זה. אחריארבעה ימים נהרג אחד מהחברים שהלחינו. ואז נהרג עוד אחד שהיה בשריון.
החברים ביקשו מיאיר להקליט להם סקיצה של הניגון שיהיה להם בהמשך, כשיקליטו, או ישלחו את הניגון לזמרים עם בקשה לבצע. יאיר אכן הקליט את עצמו שר במשך דקה וקולו הצלול פותח את הקליפ הערוך של הניגון שיצא לאור לפני מספר ימים. יאיר היה מחובר מאד לאמת. בעיקר לזו הפנימית שלו, זה היה הערך החשוב לו ביותר בחיים. הוא לא היה מסוגל לחבור לשום דבר שהיה זליגה, נזילה או חציה שלה. בפנקס שנמצא במגרה שלו בבסיס זיקים, רשם לעצמו: "עם ישראל הולך בכיוון של גאולה עם כל הכאבים והאסונות והנפילות אנחנו ובכיוון של בניה וחזרה בתשובה וניצחון והליכה אל האמת".
*
הבית של משפחת חנניה נמצא בכניסה ליישוב, אם סופרים שלשה בתים אחריו, מגיעים לביתה של דודתי יהודית. דודה נצחית כזו, שהחתימה את דּוֹדוּתָהּ בי, נכדה ואחיינית בכורה.
בשבע השנים האחרונות ליווינו כולנו בתפילות ובתקווה את המאבק המתמיד של בעלה, יהודה, במחלת הסרטן.
בשבע השנים האחרונות הרבה ד"ר שי לצעוד אל בית משפחת כהן. לבקר את יהודה, ולהיות מעורב, בתור רופא בכל צעד ושעל: קריאת בדיקות, ייעוץ על תרופות, השגת תרופות, ודרכים להקל את הכאב.
"אין משהו שהוא לא עשה עבורנו", מספרת יהודית בכאב, "והכל חינם אין כסף, גם בשעות לא שעות, בכל מצב ובכל עת".
נפילת בנו, יאיר, אותו הכירה מאז שנולד, הייתה מכה שניה בשבילה, והאמת, בשביל כל היישוב.
אביו של יאיר, הינו דמות מופת ביישוב. רופא קהילתי שייעוץ רפואי לא תלוי בכסף – עוזר לכל חולה, בלי לשאול שאלות ובלי לחשוב פעמיים. עבורו, טיפול רפואי היה שליחות.
"ד"ר שי לא רק רופא בשבילנו, הוא היה חבר, אוזן קשבת, כתובת למשפחות במצוקה. זהו אדם שבחר להקדיש את כל מרצו לעזור למי שזקוק לו, ללא שום תנאי. הוא איש חסד אמיתי. יעידו אנשי היישוב, כל לקוחות המרפאה שלו, ותעיד הקהילה בעפולה אותה הוא משרת", מספרת לי יהודית. גם בעיניים שלה יש את התימהון הכואב, אך היא בשלב מתקדם יותר של האבל.
"כששלב הכעס יגיע", אני שואלת באומץ, "תכעסו על הציבור החרדי לדעתכם?"
"אני מכיר את הציבור החרדי", הוא אומר לי כשאנחנו סוטים מעט לרגע קל וטבעי לשאלת הגיוס, "זהו ציבור נפלא ומלא באהבת ישראל. השאלה הגדולה – המחלוקת בין הציונות לחברה החרדים – האם אנחנו לאום או דת? האם זו מלחמת מצווה או לא – על פי הרמב"ם חתן יוצא מחופתו והולך להילחם..
אבל אני ראיתי, שבשעת מבחן. הם מתגייסים בדרכם שלהם. ומי שלומד שומר עלינו ללא ספק".
איך מגיבים אנשים לאבל?
"יש עוד כאלו שמתנצלים שלא היו בשבעה", מחייכת בתיה, "אני לא זוכרת מי היה ומי לא, וכשאני אומרת להם את זה הם אומרים, 'אני אומר לך בשביל עצמי'..."
"יש שבאים ופשוט מחבקים אותך", אומר שי, אותי זה מחזק.
"במרפאה יש לי מפגשים עם המון סוגים של אנשים... רוב האנשים נכנסים ואומרים משתתף בצערך. אבל יש אנשים שמוכנים לשבת ולהקשיב. אני רוצה לשתף את השירים של יאיר. ויש כאלו שזה פותח אצלם את הסיפורים שלהם.
טוב לנו שבאים החברים שלו, מהישוב, מהצבא, מהישיבה ומכל מיני מעגלים. כשהחברים הגיעו בפורים רקדנו וצירפנו בהתרגשות את יאיר למעגל.
מות קדושים
יאיר נהרג בעת כניסה לבניין ממולכד בעזה. הוא היה אמור להשתחרר שלושה שבועות לאחר מכן, ואף התחיל לדבר על העתיד – על הקמת משפחה, על המשך חיים. אבל לא הייתה לו האפשרות לבחור.
"הפיצוץ תפס אותו ואת חברו איתי פריזאט מפתח תקווה. שלושה חיילים נפצעו בדרגות קושי שונות באותו ארוע. גופתו של יאיר עפה מן הבנין, הוא ואיתי נהרגו במקום", בתיה מתארת את רגע האסון, "התרגולת הייתה שהם מגיעים לבית וסורקים. קומה ראשונה - סרקו והיה בסדר, נקי, הקומה השניה היתה ממולכדת.
"הוא נפרד ממני כמה פעמים באותה שנה," הקול של שי צונח בכמה טונים, "אבל הפרידה האחרונה... הייתה אחרת. הרגשתי את זה בגוף. כשחזרתי הביתה אחרי שנפרדנו, אמרתי לבתיה: היה לי קשה הפעם."
לאחר מותו, נמצא פנקס נוסף באפוד עם הערות ותובנות שכתב לעצמו . גם החברים שולחים כל הזמן דברים סיפורים וזכרונות מיאיר.
ככל שהזמן עובר, מתגלה עוד ועוד עומק.
"יש לנו מסורת משפחתית שבה מדפיסים לוח שנה עם תמונת בני המשפחה, כאשר תמונת הנולדים באותו חודש בולטת במרכז הלוח.. . הנכדה שלי, איילה, בת השש, שאלה השבוע בענייניות רצינית: "היומולדת של שנינו באייר, איך הוא יהיה מלך החודש? איך יעשו לו עוגה אם הוא לא פה לכבות את הנרות?"
הסברנו לה מה שהסברנו, אבל הכאב לא מרפה, הוא לא ירפה לעולם. בן הזקונים שיישאר צעיר לנצח.
*
החיים, איכשהו, ממשיכים.
במרפאה של שי בעמק כבר מתכננים פינה מוזיקלית לילדים על שמו. בישיבת חיספין יכניסו ספר תורה לעילוי נשמתו, ואנחנו מקימים בית כנסת לזכרו בישוב.
"הוא לא היה אתלטי או פייטר, הוא היה הצעיר שלנו..." אומרת בתיה, ואני מצטמררת, "אבל הוא אתגר את עצמו תמיד. בלימוד, בנגינה, בכושר (שלא בא לו באופן טבעי) בפיקוד... תמיד היו שואלים, איך זה שדווקא יאיר, הקטן שלנו, הפך להיות כזה לוחם?"
מה שמנחם אותנו, כמו גם הורים שכולים רבים", אומר שי, "זה שהבן שלנו היה חוליה בשרשרת של עם ישראל, והנפילה שלו הייתה משמעותית מאד",
"הוא הרגיש שהוא עושה משהו חשוב לעם ישראל בתקופה מאוד משמעותית לעם" מסכמת בתיה.
יהי זכרו ברוך.
*
הן נפגשות באותו ערב, השמש שוקעת בין ההרים והבניינים, שתי דמויות יוצאות מהבתים הסמוכים, כמעט בו-זמנית. יהודית פוסעת לאט מהשביל, בתיה סוגרת אחריה את שער הגינה.
בינה לבינה, אין צורך במילים.
באטיות ובשקט, כמעט בלחישה, הן מתחילות לזמזם את הלחן שיאיר הלחין עם חבריו. אותו ניגון שהפך למנגינת געגוע, לתפילה חרישית שנישאת בלבבות.
הזמזום הרך גולש מהשפתיים, מחבר בין אֵם לאלמנה, בין שני הבתים, בין שתי נשמות.
והשיר – כמו יאיר בעצמו – ממשיך להתהלך ביניהן, באוויר הקריר של הלילה, מנחם ומרפא בלי מילה אחת.
בין עשרים המטרים שבין בית חנניה לבית דודתי, חיה האמת הפשוטה הזאת:
אובדן, אבל גם אהבה ותקווה.
פטירתו של צעיר, שושן שהשם קטף וסיום חייו בטרם עת של מבוגר.
חיים שנגדעים – ואנשים שממשיכים לצעוד בדרך מלאת חסד, ללמוד, לרפא, ולשיר.