עקרונות היסוד של החוק הלאום שהינם הצהרתיים בעיקרם מקפלים בתוכם סיפר (נרטיב), כמתואר לפניכם:
בארץ ישראל גדלו אבותינו וגידלו בה את צאצאיהם שהפכו לעם הנקרא עם ישראל. עם זה היה נטוע באדמתו מעל לאלף שנים עד כי באו זרים והדיחו אותו מנחלתו ופיזרו אותו בין העמים והפכהו לפליטים. בכל שנות קיומו בניכר ציפה העם לשוב לאדמתו עד כי זכה לאחר אלפיים שנה לשוב ולכונן את ביתו בארצו חרף העובדה כי זרים שנחלו במקומו את אדמתו ההיסטורית דוחים בשאט נפש את זכותו זו. כנגדם טוענים השבים כי למרות שהעם שהה במדבר העמים דורות רבים הוא זכאי לשוב למולדתו. לטענת הגולים שחזרו, זכות זו מבוססת על כך שכברת ארץ זו היא מכורתם וצור מחצבתם, לפיכך עומדת להם הזכות להתקיים על אדמת מולדתם ככל העמים ולהגדרה עצמית בשל היותם בעלי תרבות והיסטוריה משותפת. זכות זו היא זכותו הטבעית ככל זכות לאומית של ילידים הקשורים לטריטוריה בה נולדו והתקיימו לאורך שנים. זכות זו שמורה להם בעת שהתקבצו להתיישב שוב בנחלת אבותיהם למרות שעזבו את נחלתם מאות שנים ונפוצו בין עמים באל כורחם בשל כיבוש נוכרים.
זהו הלך הדברים העולה מתוך יסודות חוק הלאום, בעיקר מהעקרונות הבאים: א. ארץ ישראל היא מולדתו ההיסטורית של העם היהודי, שבה קמה מדינת ישראל. ב. מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, שבה הוא מממש את זכותו הטבעית, התרבותית, הדתית וההיסטורית להגדרה עצמית.
דא עקא, כנגד סיפר חילוני, לאומי אוניברסלי זה המבוסס על טענה לזכויות טבעיות עומד הסיפר הדתי. הסיפר הדתי הוא אחר לחלוטין ואנו מכיר בחלק ניכר מהטענות והערכים העולים מהסיפר שבחוק הלאום לא מבחינה העובדתית ולא מבחינה ערכית. תחת המושג "ארץ מולדת" המיוחס לארץ ישראל מופיעים במקרא המושגים "אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי, וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי", "נחלת גויים", "ארצות עמים" ועוד, היינו ארץ מולדתם של הגויים. מולדת כערך אינו מופיע בחשיבה התורנית. כבר במצווה הראשונה שהושתה על המאמין הראשון אבי האמונה היהודית הוא נדרש לעזוב את מולדתו ומכורתו "לֶךְ־לְךָ֛ מֵאַרְצְךָ֥ וּמִמּֽוֹלַדְתְּךָ֖ וּמִבֵּ֣ית אָבִ֑יךָ". בני ישראל הלא המה שבטי ישורון נולדו וגדלו בחרן, וישראל עצמו ישב במולדתו לפרקים קצובים עד שירד למצרים שם התגבש העם. עם ישראל כונן במדבר, טרם כניסתו לארץ על בסיס הברית בסיני כפי שנאמר "הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַה' אֱלֹהֶיךָ", בקבלת הברית. פסוק זה מכחיש את הפסוק הראשון של מגילת העצמאות "בארץ ישראל קם העם יהודי". על בסיס עקרון זה קמה אמרתו האלמותית של רבי סעדיה גאון "אין אומתנו אומה אלא בתורותיה".
על פי הלך דברים זה ארץ ישראל היא ארץ מולדת של עמים שאותם עם ישראל נדרש לנחול ואינה ארץ מולדת של עם ישראל. דווקא דוד מלך ישראל, המשורר האלוקי המהוה השראה למלכות ישראל בת ימינו טוען טענות אלו בפרק ק"ה בתהילים: "וַיִּתֵּן לָהֶם אַרְצוֹת גּוֹיִם וַעֲמַל לְאֻמִּים יִירָשׁוּ..." ובאיזה זכות מלך אוהב צדקה ומשפט מנחיל את נחלתם ועמלם של הגויים לעם ישראל ומפר את זכותם הטבעית של העמים על אדמתם? ומשיב: "בַּעֲבוּר יִשְׁמְרוּ חֻקָּיו וְתוֹרֹתָיו יִנְצֹרוּ". לפיכך הזכות של ישראל על הארץ היא בזכות התביעה הגדולה שילכו בדרכי אבותיהם יהיו ממלכת כוהנים וגוי קדוש וחברת מופת לעיני העמים בהתאם לדברי הכיבושין של משה לישראל בספר דברים טרם כניסתם לארץ. יוצא אפוא שלפי סיפר זה לעמים יש את הזכות הטבעית על הארץ וזכותם של ישראל על ארץ ישראל אינה זכות טבעית כלל ועיקר אלא זכות על טבעית. היהודים בתפוצות ישראל ראו בגלות את מולדתם וציפו בערגה דתית של קדושה להגיע ברבות הימים אל ארץ ישראל. לפיכך ארץ ישראל הייתה עבורם "ארץ הקודש" ולא ארץ מולדת.
הקהילות היהודיות בתפוצות שמרו על הגדרה עצמית באמצעות בדלנות דתית ובתוך כך קיימו חיי תרבות הדומים לסביבתם. דבר זה הוביל לכך שהיהודים מתפוצות שונות הם בעלי תרבויות שונות. הרי אם היינו רוצים לפלות שני בני אדם בעלי מרחק אנושי גדול ככל הניתן היינו בוחרים אדם מאפריקה השחורה ואדם מרוסיה הלבנה. הרי זה יהיה מגוחך להחריד לטעון כי היהודי האתיופי הוא בעל תרבות משותפת עם היהודי הרוסי או הפולני וכ"ד.
אז מה מתכוון החוק באומרו " ארץ ישראל היא מולדתו ההיסטורית .... שבה הוא מממש את זכותו הטבעית, התרבותית, ..." ?
הרעיון שביסודות חוק זה טוענים לנורמליות של העם היהודי כעם בקהילת העמים זאת בניגוד לחיי הגלות בהם ההגדרה העצמית הייתה מבוססת על בדלנות דתית, משכך, עם נורמלי בארצו יהיה חף מהצורך בבדלנות דתית זאת. אך כמובן הדרישה התורנית היא הפוכה שכן היא דורשת עם בעל ייחוד וסגולה בחייו לאומים, סגולה המבססת את זכותו על הארץ על פני תושביה הטבעיים.
לפיכך מנגד ליוזמי החוק, ביבי, שקד וסיעתם היינו מצפים למצוא את הדתיים והחרדים וסיעתם, אך לשווא, וכל אחד וטעמו עמו, הציוני דתי טוען שהסיפור החילוני הוא חמורו של משיח וחרדי חושב שכל זמן שחמור עושה את שלו אין בעיה שהחמור יחשוב שעליו רוכב המשיח, ובא לציון גואל.