ארץ רחוקה קרובה // מסע מיוחד לאתיופיה

(צילום: הרב מנחם בומבך)

משלחת של מלאכי החיים, אלה הנוגעים בלבבות ההמונים בשגרת החיים. עמם יצאנו לארץ רחוקה קרובה.

ארץ כוש, ארץ זרועת היסטוריה, סיפורה החל לפעום לפני עידן ועידנים ועודנו הולך ונכתב. מעת אשר בקשו ללוות מישראל את מלכם שלהם המלך מלניק הראשון עוד בימי בית ראשון.

יהודים אלו המיוחסים לשבט דן, עמלו במשך אלפים בשנים לשמר את מסורת ישראל ואת מצוות התורה, בגלות הרחוקה. נדמה היה כי אחינו מ׳ביתא-ישראל׳ נותקו מגאות ושפל ימינו, מתקופת זוהרות כמו גם מעתות משבר, שהתרחשו באותם שנים בארץ ישראל ובאשכנז, בבבל ובספרד, בצפון אפריקה ובמזרח.

לא ידעו על התנאים ולא שמעו על האמוראים, לא נחשפו לגאונים ולא הכירו את חכמי ימי הביניים. האמינו בכל נפשם ומאודם שהם לפיד האש, שריד היחיד והאחרון שנותר, כדי לשמר את להבת תורת ומסורת ישראל.

ברבות הימים, בימים שבהם היו מתקבצים ישראל מחבלי ארץ שונים, התעוררה בלבבם תשוקתם העזה לציון והחלו לפעול לעלייתם.

צירי העליה היו קשים מנשוא, הם נטשו ארץ שהתברכה בגוונים רבים - יְרוֹק משעולים, ותכול אגמים, ארץ רחבה ושלווה, שהייתה מלווה בשכנות נעימה עם בני דתות האחרות, בכפרים פזורים.

היו קהילות שעמלו להשריש אהבת השם בליבותיהם של בני הטף, זרעו זרעים של אצילות ופשטות, של אמונה וכבוד להורים ולזקנים, עם של ספר ועמל כפיים. ומעל הכל צפייה אין סופית לגעת באבני ציון וירושלים. לאחר ייסורי איוב שהתאפיינו בחידלון, אכזבות והמתנות, צעדו צעדת עולמים ברגליים סדוקות, לעבר הלא נודע.

חירפו את נפשם במסירות עילאית, ורבים מהם שכלו את יקיריהם במסעם. ולא זו בלבד, אלא במסעם לארץ הקודש שהו בארץ סודן הנכרייה, מוקפים באויבים וסכנות רבות ארבו להם.

בימי המסע הקשים היו ימים שבהם טופפו בקצות שפתיהם החרבות, אך טיפות בדידות אחדות של מים עכורים שסוננו בבגדי אימהות.

הרעב והשבר ליוו אותם עד לרגע המיוחל, כאשר שליחי רחמים מארץ הקדוש פדו אותם מייסוריהם בעלייתם ארצה.

לאחר כל המסע והציפייה הגדולה שאצרו בקרבם לגעת בשפע הרוחני של ארץ ישראל, נזכרו הימים הראשונים כימים של התרוממות רוח וחסדי שמיים. אולם האופוריה התחלפה חיש מהר בהלם ובעגמומיות, נשאבו לפרק חדש ומטלטל של ייסורים ומכאובים, של שפל ורמיסה, של דחייה ושל דעיכה.

נחלשה בינת הלב ממנהיגים ממחזיקי הדת, ובין לילה הפכו אותם לאינם יהודים.

הקיזו את דמם, הטילו דופי בתום אמונתם, וריטשו את צלמם.

ילדים נותקו מקן מבטחם.

התום נרמס בזדון, ואנחנו כאן כדי להרגיש, לאהוב, ולהביט במסורת העתיקה והנחושה.

אנחנו כאן כדי להפיח חיים חדשים, בנו, היהודים הנבוכים, שחטאו בבני האלוקים.